אורים ותומים, תומים · סימן ע״ד, ט׳

י"א שאין המלוה יכול לעכב בגמ' דב"מ דף ע"ז ע"ב א"ר האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזי זוזי פרעון הוי אלא דאית לי' עלי' תרעומת. וכתב הרא"ש וקמ"ל שאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי אלא בבת אחת והך מילתא שמעי' לי' מדקאמרי לעיל ונתן לו ת"ק זהובים קנה ומחזיר לו השאר לאחר כמה שנים אלמא פרעון הוה. אע"ג דלא פרעי' בב"א עכ"ל והקשה הש"ך וכן הג"ת דמה ראיה מהך דנתן לו ת"ק זהובים דהתם מדעתי' קיבל ופשיטא דמי יעכב ע"י אבל שיהיה המלוה מוכרח לקבל הימנו זוזי זוזי הא לא שמעי' מהך כלל. ולכן פי' הש"ך דדעת הרא"ש באמת דאין הלוה יכול להכריח למלוה לקבלו בע"כ רק אם קבלם ה"א דיכול לטעון אח"כ כל כמה דלא פרעת כל החוב הרי הוא אצלי בתורת פקדון ובאחריות דידך כפקדון דעלמא וזה קמ"ל רבא דלא כיון דקבלו הוי פרעון ולא קאי תו באחריות דלוה וזהו שפיר ילפינן מהך דנתן ת"ק זהובים דאם קיבלן דהוי פרעון ולכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם דכבר נלמד מהך דנתן לו ת"ק וכו'. ועפ"ז תמה הש"ך על הטור דנמשך אחר דעת ב"ע דלכתחילה צריך לקבל הימנו ולא כן דעת אביו הרא"ש ז"ל. ובאמת הך פי' בגמרא דקאי אי כבר קבלן כבר קדמו הבדק הבית לפרש כן. אך ברא"ש א"א לפרש כן דהא כתב להדי' דאין המלוה יכול לומר איני רוצה ליקח מעותי הרי דאפילו לכתחילה כופהו ואם הדבר כפי' הש"ך העיקר חסר בדבריו. ולכן נראה דבלא"ה הקשה המעדני מלך בהרא"ש דקאמר והך מילתא שמעי' וכו' וז"ל צל"ע למאי נ"מ צריך לסייע לרבא מברייתא עכ"ל ולא תירץ כלום. ולכן נראה דודאי במילתא דרבא יש לפרש ב' פירושים א' כפירוש ב"ע וטור דיכול הלוה להכריח למלוה לקבל בע"כ פרעון זוזי זוזי ופי' השני כמ"ש הב"ה וש"ך דאם קיבלם ברצון דתו לא מצי למימר כפקדון הם כנ"ל והרא"ש ביקש להכריע כפי' ב"ע וזה מאמרו וקמ"ל דאין המלוה יכול לומר איני רוצה לקבל מעותי והיינו כב"ע ודלא תימא מנלן דילמא הפי' אמת דאם כבר קיבלו דא"י לומר כפקדון היה אצלי אבל לא שיכול להכריח ולזה קאמר הרא"ש והך מלתא פי' דפרעון זוזי זוזי הוי פרעון שמעי' ליה מהך דנתן לו ת"ק זהו וכו' אלמא דפרעון הוה אע"ג דלא פרעי' בב"א וא"כ תו מה קמ"ל רבא הא ברייתא היא ולא היה רבא מחדש דבר ועכצ"ל דרבא לחדש בא דאפילו להכריח למלוה שיקבלו מצי להכריחו ולא יכול המלוה לומר איני מקבלו רק בב"א וטובא קמ"ל רבא ודבריהרא"ש נכונים ומסכימים לב"ע וטור ואעפ"י שאפשר לישנא דהך מילתא קצת דחוק מ"מ האמת יורה דרכו דה"ל כאומר וגופא דמלתא שמעי' ודברי הטור הבקי בשמועותיו של אביו מכוונים בזה וזה ראיה ברורה לפירושי שלא יהיה בן סותר שמועותיו של אביו ולק"מ בטור הנ"ל: אך צריך טעם להשמטת הרי"ף ורמב"ם ומ"ש הש"ך דהם ס"ל דרבא אמר למילתא בשכבר קיבלן כהנ"ל ולכך השמיטוהו דכבר נלמוד מהך ברייתא דנתן לו ת"ק וכו' אינו נכון דאם לרבא לא פשיטא ליה כ"כ מהך ברייתא עד שהוצרך לקבוע מימרא מיוחדת עליו איך פשוט כ"כ להרי"ף ורמב"ם שהשמיטוהו. ולכן נראה כי ס"ל כי ודאי רבא לא עינה זה מלבו רק מדברי ברייתא הנ"ל כמ"ש הרא"ש רק דקשי' כמש"ל דילמא ה"מ אם המלוה לוקח ברצון אבל להכריחו מנ"ל אך רבא ס"ל פרעון בע"כ שמי' פרעון וא"כ אין נ"מ כלל אם המלוה מתרצה בפרעון או לא אם הלוה פרעו אף שאין מתרצה כלל ועומד וצווח הוי פרעון וא"כ בשלמא אלו הדין אף כשיקבלו המלוה אף אינו בתורת פרעון וחל שעבודו עד שיהיה נפרע כולו. א"כ במכ"ש כשפורעו שלא ברצונו אבל השתא דשמעי' מברייתא אם המלוה מקבלו דהוי פרעון א"כ ה"ה כשאינו מתרצה דמה בכך ברצונו הא פרעון שלא ברצונו הוי פרעון ויכול לזרוק זוזי זוזי לתוך ביתו והוי פרעון כאלו מקבלו ברצונו וזהו לרבא דס"ל בגיטין דף ע"ח כלישנא בתרא דפרעון בע"כ הוי פרעון אפי' במקום פסידא ואזיל רבא לשיטתו ושפיר קאמר לדינא דס"ל רצון המלוה לא מעלה ולא מוריד אבל ר"פ דפליג שם ואמר דפרעון בע"כ לא הוי פרעון בעינן רצון המלוה במקום פסידא א"כ אף כאן דיש פסידא כמ"ש דה"ל תרעומת דמכלי' קרני' א"כ אין למילף מהך ברייתא כלל דשם הוי ברצון וכמש"ל וא"כ הרמב"ם כפי הגי' הטור בא"ע סי' קמ"ג ע"ש בב"י דפסק ספק מגורשת דחושש לספק דרב פפא ע"ש וא"כ כאן להכריחו למלוה לקבלו המלוה יכול לומר קים לי כהך מ"ד דלא הוי פרעון ומי יוכל להכריחו לקבלו וכמ"ש רשב"א בגיטין דבד"מ מספקא לן מילתא ולכך השמיטו הרי"ף ורמב"ם דהוא מלתא דספיקא ונכון הוא וברור מיהו י"ל הני מילי דיכול להכריח למלוה במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר יכול לומר איני רוצה לפגום שטרי והא האי טעמא אמרי' בב"ב דלכך לא מצי משוי מתרי בר חמשין חד בר מאה דניחא למלוה דלא לפגום שטרא ומ"ש זה מזה ובזה מיושב קושי' הש"ך והב"ח וג"ת מהא דקאמרי' דלא לשוי מתרי בר חמשין חד בר מאה דלא ניחא ללוה דלא לכוף לפורעו. והקש' הש"ך בממ"נ אי ת"ז הא לשיטת הרא"ש א"י לומר לא אקבל פרעון זוזי זוזי ואי בהגיע זמנו לעולם יכופו הן בחד שטר והן בתרי שטרא. ולפמ"ש ניחא דכי אינו יכול לעכב במלוה ע"פ אבל במלוה בשטר יכול לעכב מפני דלא יפגום שטרו וא"ש: ומיהו בלא"ה לק"מ די"ל הלוה בטוח במלוה שיעשה עמו חסד אף בזמנו מבלי לנגוש אותו על ב' שטרות אבל בשטר אחד צריך לנגוש אותו שלא יפגום שטרו. ומ"מ אפשר הדין אמת כמ"ש במלוה בשטר כי דבלא"ה תמהו על זה הדין ודי דנימא במלוה ע"פ. אך בבעה"ת שער ס"ט משמע אפילו במלוה בשטר דינא הכי: ומ"מ לדינא יש ליישב וגם לתרץ דברי בעה"ת דכתב זה אי לא אמרינן טעמא דלפגום שטרו ע"ש וצ"ע: