אורים ותומים, תומים · סימן ע״ד, ב׳

ואמר לי' אני רוצה לצאת וכו' הרי"ף והרמב"ם השמיטו והקשה הב"י ותי' דהם גרסי בגמ' ע"מ לצאת במדבר יחזור לו פשיטא ומשני לא צריכא דאמר אנא נמי למדבר אזיל אי בעית לאהדורי ניהליך התם מהדריה לך ומפרשי' דצריך לומר כך וא"כ דבר פשוט הוא וא"צ להזכירו עכ"ל ותמה ג"ת כיון דבגמ' פריך פשיטא ומשני דקמ"ל הא ש"מ דגמ' ס"ל דרבות' קמ"ל במשנה וכפירש"י דה"א דאין תנאי גמור דהא אי בעית קאמר איך יחשבוהו הם לכ"כ דבר פשוט עד שהשמיטו אותו. ונראה דודאי כל מקום ספק שיש בזה הוא די"ל כך הפי' אי בעית אם תרצה ממני שאחזיר לך אהי' מחויב אני להחזיר לך כעבד לוה למלוה אבל לא שיהיה הבריר' ביד הלוה גם כן להכריחו שיקבלו בע"כ ולא ע"ז נתרצה המלוה בשתיקתו כלל רק כל התנאי היה שיהיה הרשות ביד המלוה להכריחו אך ספק זה אין לו מקום דבלא"ה ביד המלוה להכריחו שישלם לו שם ומה נ"מ שאמר לו כן ודברי בטלה הם וע"כ דנתכוון שיהיה גם כן מוכרח לקבלו הימנו וכמוני כמוהו. ואם כן א"ש דבמשנה לא נזכר דין זה דרשות ביד המלוה לתובעו במדבר רק בבריי' קתני לי'. וקמ"ל המשנה זה הדין חדא דאית ביה תרתי דע"מ לצאת וכו' דהיינו באמר לו אי בעית וכו' וקשה הא י"ל דיהיה רשות ביד המלוה להכריחו ועכצ"ל דלזה א"צ תנאי ואם כן טובא קמ"ל דמכללא אתמר דהמלוה יכול לתובעו במדבר ושנה לן ר"ח בברייתא מה דרמז רבי במשנה. וזה הצריכ' במשנה אבל הרי"ף והרמב"ם דהעתיקו הבריי' דהמלוה יכול לתובעו במדבר אם כן תו לא נשאר ספק דהאי אי בעית וכו' פי' דיהיה המלוה מוכרח לקבלו והשמיטו לרב פשיטתו. מכל זה נראה דהא דאמרי' דא"ל אי בעי' דוקא הוא ולכך השמיטוהו וכמ"ש הב"י וכן כתב היש"ש וכן נכון לדינא: