אורים ותומים, תומים · סימן ע״ג, ו׳

ואם מתוך אימת המלקות יתחרט וכו'. דע כי התוס' בגיטין דף צ"ג ד"ה ואפקעינהו וכו' הקשה נזיר שהיה שותה יין אמאי לוקה אם אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב אכל אחת ואחת הא ה"ל התראת ספק שמא ישאל על נזירתו וכו' ותי' דמוקמינן אחזקה וכו' והקשה מהרש"א הא ודאי ישאל על נזירתו כדי שלא ילקה והאיך מצינו נזיר שלוקה וחי' דודאי ביודעים בו שעבר על נזירתו במתכווין החכם לא ישאל לו כדי שלא ילקה אבל התראת ספק מיהו הוי דשמא יבא לחכם שלא ידע אם עבר נזירתו וישאל לו עכ"ל ועיין בט"ז יו"ד סימן של"ג ס"ק ג' ועיין תשובת ח"י סימן קכ"ט וסימן ק"ל ע"ש וזהו סותר לדין האמור בכאן כמוסכם מהרא"ש וטור ומחבר דיכול החכם להתירו להנצל מעונש מלקות ואני סמוכים עשיתי לדברי מהרש"א מדברי תוס' שם דכבר עמד מהרש"א למה הקשה תוס' מאל תשתה ואל תשתה דחייב על כל אחד ואחד ולא הקשו בפשוט מנזיר דלוקה. אבל לפי הנ"ל דיש להבין מה קושית התוס' דילמא איירי בנודר ונוזר ע"ד רבים דלית ליה התרה רק ידוע מ"ש רשב"א בתשובה והביאו הרב משנה למלך אם כבר עבר מתירין לו אף דנדר ע"ד רבים וא"כ הקושי' דיתירו לו אחר שעבר ונעקר הנדר מעיקרא כדאמרי' להדיא בגמרא ואפילו לרבא דסבירא ליה אכלה אין מתירין כאן אף דשתה עדיין הנזירות עליו ויכול להתירו רק הא קימ"ל צריך לפרט הנדר ולומר דע"ד רבים נדר וא"כ אם יאמר להחכם דעד"ר נדר ולא יאמר לו דעבר הא לא יתירו ואי דיאמר דעבר הא כ' מהרש"א דאין חכם מתירו עד שילקה אמנם בהך דאל תשתה ואל תשתה שפיר קשה דשתי' שניה יש התראת ספק דילך לחכם ויאמר נדרתי עד"ר ושתיתי פ"א ונלקתי וכן האמת ולא יאמר לו משתי' שניה כלל ואם כן כיון דעבר יתירוהו לו דאף דלקה מ"מ צריך כפרה כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה וא"כ דיתיר לו אף מהמלקות בשביל שתיה שניה יפטור וקושי' התוס' שפיר דאף דנודר עד"ר אינו מועיל וקשה בממ"נ וא"ש וא"כ משמע להדיא כדברי מהרש"א ואולי אפשר אף דאין חכם נזקק להתיר לו מ"מ כאן הואיל ופריעת ב"ח מצוה וניחא לו לב"ד שיתיר נדרו כדי לפרוע ב"ח נזקקין לו דאף דע"י כן נפטר מידי מלקות וצ"ע. ויותר נראה דלא כמהרש"א דאין אנו משגיחין אם ע"י התרה נפטר ממלקות מ"מ מתירין ומ"מ לא קשה קושית מהרש"א א"כ איך מצינו נזיר לוקה הא ל"ק דאם ציער עצמו בנזיר זמן רב ויש שכר לפעולתו ובסוף למ"ד יום שתה יין אם ילקה נפטר מעונשו החמור ומקבל שכר על ימים שסיגף עצמו ואין הקב"ה מחליף זכות בחובה מה שאין כן אם יתיר נזירתו וכלא היה יחשב ומתחרט על מחשבתו ומוצא שפתיו א"כ אין מקבל שכר כלל על ימים שציער וסיגף עצמו. אך לשוא שמר ימים כאלה בלי חפץ. וא"כ זאת עצה היעוצה לעובד השל' לקבל עונשו ומבלי להתחר' ולק"מ וכ"מ בתשובת ח"י הנ"ל ומ"מ התוס' שפיר הקשו דעכ"פ מידי התראת ספק לא יצא דאולי לא ירצה לקבל מלקות ויתחרט וישאל על נדרו וא"ש. וזהו הכל למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה אבל למ"ד שמיה התראה בלא"ה לק"מ. ובקושי' מהרש"א דלמה הקשה תוס' מהיה שותה פעמים כהנ"ל י"ל דהא רבא ס"ל אם כבר אכל לככר תו לא מהני התרה אף דעדיין לא לקה וא"כ י"ל הך מ"ד דס"ל התראת ספק ל"ש התראה ס"ל כרבא ובנזיר י"ל דשתה סוף מישלם ימי נזירתו דתו לא חל עליו נזירות כלל וא"כ תו ליכא התרה לנזרו דכבר עבר ואין עוד זמן לנזירתו דנימא דישאל כדי שלא יצטרך לשמור נזירתו עוד וכבר שתה ועבר והיינו דרבא אכלו אין עובר עליו. ולכך הקשו התו' מאמרו לו אל תשתה ואל תשתה וא"כ שתיה ראשונה הא עוד זמן לשתיה שניה וזמן לשאול על נזירתו שיהיה מותר עוד בשתי' שניה וא"כ עדיין ספק הוא אם לא ישאל ושפיר ק' הא הוי התראת ספק דשתיה ראשונה לכ"ע יכול לשאול כיון דעוד זמן לקיים נזירתו לכ"ע יכול להשאיל וא"ש ודוק: