אורים ותומים, תומים · סימן ע״ג, ה׳

ואם השבועה קדמה. בתשובת הרא"ש כתב דדמי להא דתנן שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה אכלה עובר על שבועת שוא לא אכלה עובר על ש"ב ומוטב שיעבור על ש"ב בשב ואל תעשה משיאכלנה בקום ועבור על שבועת שוא כך בנדון זה לא ימכור כדי לקיים שבועתו הראשונה ונמצאת שניה ש"ש וכו' והקשו כל המחברים דהא הרא"ש גופי' בפ"ג דשבועות הביא ירושלמי אדרבא שיאכל דמוטב שיעבור על ש"ש גרידא משלא יאכל דיעבור על שני שבועות ש"ב וגם כן ש"ש דכשנשבע כבר יצאה לשוא מפיו דהוא לבטל המצוה. ומה שיש ליישב דסבירא ליה התם שנשבע להדיא שלא יאכל מה שכבר נשבע שיאכל הרי יצאה שבועה תיכף לשוא מפיו ועובר על ש"ש אבל הכא דנשבע סתם לפרוע לזמנו ואין זה להדיא נגד שבועה ראשונה דאז לבו אנסו וחשב שיהיה לו מעות צרורים ומונחים ואין כאן סתירה להדיא נגד שבועה ראשונה ולכך אז אין ש"ש רק אח"כ בהגיע זמן ואפס כסף וחל עליו חובת שבועתו למכור משלו כדי לקיים פרעון והוא כבר נשבע מבלי למכור אז חל עליו איסור שבועה והוי ש"ש. ולפ"ז דאין כאן רק חיוב שבועה אחת הדבר ספק איזה יעבור ואיזה יקיים ולא דמי להנ"ל דשם אמרי' מוטב שיעבור שבועה אחת משיעבור שתים. ולכך מייתי ליה הרא"ש מדקאמר ירושלמי דלכך יאכל כדי שלא יעבור שני שבועות ולא קאמר בקיצור דהוא ראשונה אלא ש"מ דזולת זה הטעם דאם אין אוכלה עובר על שני שבועות היה השכל מחייב שלא יאכל ויעבור על שבועה ראשונה שהוא בשב ואל תעשה משיקיים שבועה ראשונה בקום ועשה א"כ כ"ש כאן ששבועה ראשונה בשב וא"ת דפשיטא ליה דיקיים שבועה ראשונה ויעבור על שניה ובהכי דייק ל' הרא"ש דמשמע דאין חייב מכות מרדות רק בהגיע זמן ולא מכר וקשה הא תיכף בשעת שנשבע שישלם ה"ל ש"ש וחייב מכות מרדות דיצאה לשקר מפיו ועכצ"ל כמ"ש דבזה לא הוי ש"ש רק אח"כ בהגיע זמן תשלימין ואין לאל ידו רק צריך למכור וא"ש ודוק. ובהכי ניחא מ"ש הרא"ש דשם אם מחמת אימת מכות מרדות יתחרט וימצא פתח לשבועה ראשונה יתירוהו לו וימכור ויקיים שבועה שניה ואין זה פותחין בנולד כי הדבר ידוע הנשבע מכין אותו מכות מרדות עכ"ל וקשה לפמ"ש הם א"כ אף אם עומד ורוצה למכור מ"מ חייב מלקות בשביל שבועה שניה דהיה יוצא מפיו בשוא כנ"ל וא"כ מה פתח ימצא לשבועה ראשונה בשביל אימת המלקו הא אין נלקה כלל בשביל שבועה ראשונה דאף דיעבור על שבועה ראשונה מ"מ ילקה וצ"ל דכך היא הפתח אלו הייתי יודע אז שאשבע אח"כ בהיפוך ועי"כ אבוא לכלל מלקות לא הייתי נשבע וזהו הפתח חרטה וקשה הא זהו הוי נולד גמור דאף דידוע דכל העוברים שבועה נילקים הא לא אסיק אדעתי' דישבע אח"כ ההיפוך מה דלא שכיח שישבע לשוא נפשו ואין לך נולד גדול מזה וכבר עמד בזה דרישה ותי' דחוק דגם זה שכיח לישבע על דבר והפוכו וחס לומר כן על עם ישראל הקדושים שיהיו כ"כ קלי דעת אצל שבועות. אבל לפמ"ש ניחא דבאמת אם רוצים למכור אין לו משפט מלקות כלל רק כל המלקות הואיל ואינו מוכר ואף הוא יאמר הריני מוכר לקיים שבועתי השניה ואין לי על זה עונש רק אתם באים אח"כ להלקני בשביל שבועה ראשונה שנשבעתי שלא למכור ואני עובר עליו בפועל אך ע"ז הריני מתחרט כי אילו הייתי מסיק אדעתי שאהיה נלקה בשאהיה עובר על השבועה ואמכור לא הייתי נשבע וא"כ ה"ז פתח חרטה ומתירין לו והרשות בידו למכור ושפיר כתב הרא"ש דאין נולד דזה שכיח להלקות לעוברים השבועה וכאן אין פתחו כלל משבועה שניה רק הואיל ועובר על שבועתו ראשונה ונלקה. ולק"מ משא"כ אם ילקה בשביל שבועה שניה ל"ש הך מלקות פתח לשבועה ראשונה דלא בשבילו נלקה דאף דימכור הרי הוא לוקה אם לא דהואיל דנשבע להיפוך כנ"ל וזהו נולד גמור כמ"ש הפרישה ודרישה ע"ש. ובהכי ניחא נמי מה שהקשה דכאן החליט המחבר דאם מתחרט על ראשונה ונשאל עליה דיכול לקיים שבועתו השניה ואין לו משפט מלקות ואלו ביו"ד סימן רל"ח ס' טו"ב כתב המחבר תשובת הרשב"א דמי שנשבע על דבר ואח"כ נשבע לבטל הראשונה ונשאל על הראשונה דיש לספק אם נפטר מידי ש"ש וחזר ש"ש לכלל שבועות ביטוי ע"ש וכבר הקשה כן בדרישה והרב הש"ך שם ס"ק כ"ב ע"ש ולפמ"ש לק"מ דשם כל הספק דהא אף דמקיים שבועה שנייה בפועל מ"מ חייב על שבועה שנייה דנשא לשוא נפשו אז ויצאה לשקר מפיו א"כ מה בכך דנשאל על הראשונה ועכשיו נעקר מעיקרא הוא לא ידע אז ונשבע לשקר ויצאה שקר מפיו ואין השאלה יותר טוב מאילו מקיים בפועל בשבועתו השניה ולכך אף דפסק המחבר להדיא בסימן כ"א שם דנשבע ב"פ שלא אוכל ככר זה ונשאל על הראשונה דחל שניה מכל מקום בזה נסתפק מזו הטעם דעכ"פ יצא שבועה מפיו לשקר מה שאין כן בנדון זה לפמ"ש לא יצא שבועה מפיו לשקר רק עכשיו עובר אם אין מקיים שבועתו הא במקיים ומוכר לפרוע לב"ח אין עובר ואם כן כשנשאל על הראשונה הרי מותר לו למכור בלי פקפוק ופשיטא דפטור על השניה דהא מקיים שבועתו ולא דמי כלל להך דסימן רל"ח דשם אף דמקיים מכל מקום עובר כמ"ש ודוק: