אורים ותומים, תומים · סימן ע״ג, י״ג

יכולים התובעים לכוף וכו' דין זה מקורו תשובת רשב"א סימן אלף קי"ט ושם היה הנדון כך דהנתבע הניח קרקעות שמשועבדים להחוב בעירו וטענו התובעים שידונו עמם טרם שילכו כי אחר כך אף שיבקשו לירד לקרקע לא ירדו הב"ד שלא בפניהם וע"ז השיב רשב"א או יניחו מורשה או שיודיעו הב"ד שיבא הנתבע לטעון ואם לא ירדו לנחלה לפרוע לב"ח שלא בפניו כדאמרי' בגמרא דכתובות שתקנו חז"ל להיות נפרע שלא בפניו שלא יהיה כל אחד נוטל של חבירו והולך למד"ה אבל באין לו נכסים בעיר והוא רוצה להלוך זה לא שמענו כלל בדברי רשב"א שיש רשות לכופם שידונו בעירם טרם שילכו. כמבואר להדיא שאמר שב"ד יורדים לנכסיו שלא בפניהם לאחר הודיעם. ולכן נראה דסבירא ליה לרמ"א דין זה בדרך דמיון דהא דמצריך רשב"א דוקא שיש לו קרקע בעירו דרשב"א לשיטתו דסבירא ליה אף דלוה מבזבז נכסיו אין ביד ב"ד לעקל נכסיו קודם זמן כמ"ש בתשובה סימן תתק"ח ע"ש אבל לפי דקי"ל דלא כרשב"א א"כ מ"ש מבזבז או הולך למרחוק ומי יבא אחריו לדון עמו ואף זה בכלל העיקול ולכך כופין לדין טרם צאתם מהעיר אף דלית ליה קרקע בעירם וכ"כ הנ"י בפ' יש נוחלין דהולך למד"ה חד דינא אית ליה עם מבזבז נכסיו ולכן נראה דוקא שמרחיק הדרך לעיר רחוק שקשה לתובעים לילך לשם וה"ל כמו מבזבז אבל במי שאינו מרחיק הדרך והעיר שישב שם ג"כ יוכל לציית עמו ד"י ואינו משובשת בגייסות פשיטא דא"י לעכב כלל ולא מצאנו לו זכר כלל בפוסקים והבו דלא לוסיף על מבזבז: