אורים ותומים, תומים · סימן ע״ג, י״ב

חייב לפרוע ביום החודש הראשון הט"ז בי"ד סי' רכ"ח ס"ק ג' דעתו לומר לדעת הרמב"ם דאם ידע שנתעברה השנה לא נתכוון לאדר ראשון ה"ה כאן כשיודע שחודש מלא לא נתכוון לר"ח א'. ואין הדמיון מכוון דשם לשון בני אדם כשיודעי' שנתעבר' השנה שקורין לאדר ראשון אדר ראשון ולאדר שני אדר סתם אבל בשני ימים ר"ח לעולם קורין סתם וסתמ' אמרינן בגמ' דנודר בחודש דר"ח להב' ומותר ואין חילוק אם ידע או לא ידע. איברא ראיתי ברמב"ם פ"י מהלכות נדרים דכתב חודש זה מותר בר"ח אעפ"י שהיה חודש חסר וזה צריך ביאור דהא לפי מ"ש כל מחברים פי' דחדש שלאח"כ הוא חסר אבל החדש הזה הוא מלא וקמ"ל דיום ראשון דר"ח אע"פ שבאמת הוא יום למ"ד מן חודש שנדר בו מ"מ מותר והרמב"ם לא הזכיר כלל שחדש זה מלא רק אמר שהיה חודש חסר. ולכן נר' דרמב"ם מפרש כך דודאי בחודש מלא פשיטא דיום ראשון של ר"ח בכלל חודש עבר יחשב ואסור הוא ויום ר"ח שני פשיטא דבכלל היתר דאין שייך לחודש זה כלל רק כי איצטריך שנעשה החודש חסר והוא לא יד' וה"א דנתכוון הוא לאסור על עצמו חודש של שלשים יום וא"כ יום ר"ח יהיה בכלל איסור דהא נתכוון הוא לאסור חודש של שלשים יום ואילו היה יודע שיהיה חסר היה כולל בפי' ר"ח בכלל האיסור וקמ"ל דמ"מ מותר דלא איכפת לן בדברים שבלב וכיון דר"ח זה להבא יחשב מותר בו. אף דאילו לא חסרו הב"ד החדש והניחו הקביעות כסדר היה מלא והיה יום ההוא בכלל האיסור מ"מ השתא דחסרו נהפך היום ההוא מאיסור להיתר כנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם וא"כ הך דינא בספק נאמר ויפה כתב הרשב"א דמחמת ספק איסור להחמיר יש לפרוע ביום ראשון: