אורים ותומים, תומים · סימן ע״ג, י״א

וי"א דאפי' עקר דירתו וכו' הש"ך בס"ק כ"ז האריך להשיג על מהרי"ק בזה הדין דבעינן בשבועה לבטא בשפתים וכאן הא לא נשבע רק לעיר זו ולא לעיר אחרת. ותמהני כי ראית מהרי"ק מהך תשובת הרא"ש דהנשבע לפרוע ליום פלוני ועבר היום דמכל מקום השבועה חל הוא ראי' ברורה כראי מוצק דהא גבי ככר בנשבע לאוכלה ביום פ' ועבר היום תו לא חלה שבועתו וצ"ל כמ"ש הרא"ש דכאן עיקר השבוע' הוא הפרעון והוא אשר ביטא בשפתים וזמן דקאמר הוא רק לזרוזי אבל עיקרו הפרעון אם כן לעולם חייב לקיים שבועתו כ"ז שתובעו אם כן אף כאן במייחד המקום עיקרו השבועה הוא לפרעון ומה שמייחד מקום הוא לברר הדבר כמו בזמן וגם לבל ירחיק נדוד ויצטרך לילך אחריו למדי וכמו דאמרי' בזמן דהוי כאלו לא הזכיר זמן דחייב בשבועתו תמיד כמו כן במקום נימא דהוי כאלו לא הזכיר מקום כלל הא גם כן מחויב להוליכו אחריו והמקום שהזכיר הוא רק לברר ואם כן כיון דאין קפידא פשיטא דמחויב. אמנם נראה אם בשעת השבועה לא היה דר במקום שנתחייב לפרוע בשבועה רק במקום הלוה ועכשיו עקר מלוה דירתו ממקום שהיה נשבע עליו פטור להוליכו לשם דבשלמא בזמן הוא הדבר אשר כתבתי דל זמן מהכא והוי כאלו לא זכרו כלל מכל מקום מחויב לשלם מכח שבועה והזמן שזכר אינו עיקרו לשבועה רק לזרז משא"כ במקום אם נימא דיהיה כאלו לא הזכיר מקום אם כן אינו מחויב להוליכו אחריו כיון דהיה מתחילה דר במקומו כמבואר בש"ע ואם באת לחייבו מכח הזכרת מקום הא לא פרט רק מקום זה ואין כאן חיוב משא"כ אם מתחילה דר שם אם כן דל הזכרת מקום הא מחויב להוליכו אחריו ומה לי באותו מקום ומה לי במקום אחר אם אין קפידא כלל. ואם כן הזכרת מקום לא מגרע כלל: ואין להקשות דאם כן דעיקר השבועה לא היה על זמן ומקום רק על הפרעון הא פריעת ב"ח מצוה והוי נשבע לקיים מצוה ופטור די"ל חדא מ"מ אם עבר לוקה משום ש"ש כמש"נ מדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכו' שבועות והר"ן נדרים דף ח' אף גם לפי דסבירא ליה לש"ע לקמן סי' צ"ז ס"ל ע"ש דבנשב' אין מסדרין אם כן מגו דחל על דברים שמסדרין ואינו בכלל מצוה בפרעון אף על שארי דברים חל בכולל כמו לא אוכל נבילות ושחוטות. ומיושב מה שתמה במשנה למלך הלכות מלוה פ"ד הלכה ב':