אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, ו׳

ה"ז ש"ש כתב הסמ"ע בשם רשב"א הטעם דבאותו זמן כשהלוה אילו היה מזדמן עני היה פטור מפרוטה צדקה וא"כ בשכר האי פרוטה נעשה ש"ש על המשכון כ"ז שאצלו המשכון וכ' הש"ך בס"ק יו"ד דאפילו כבר נפרע ולא החזיר המשכון מ"מ דעת רשב"א דהוי ש"ש וכ"מ מדברי הטור ורא"ש ומחבר סעיף מ"ג ע"ש. והנה הרב הש"ך דעתו דרשב"א והרא"ש עולים בדעת אחת ולבבי לא כן ידמה דדעת רשב"א משום פרוטה דשעת הלואה א"כ אף דפרע ולא קבע לי' זמן אימת יבוא ליטול משכונו ויכול ליטלו כל שעה מ"מ הוי ש"ש כמ"ש הש"ך להדיא דלא דמי לאומנו' טול את שלך וכו' אבל דעת רא"ש דלא משום הך פרוטה בשעת הלואה נעשה ש"ש רק משום דכל זמן שהמשכון אצלו צריך לשטחו ולנערו ובאותו זמן פטור וא"כ דוקא בקבע לו זמן שיבא ליטול משכונו ולא מקודם א"כ אף קודם הזמן חיוב שטוח וניעור עליו דאין בעל המשכון יכול לבוא לשטחו ולנערו ולכך המלוה חייב בשיטחו וניערו והוי פרוטה דר"י משא"כ כשיש רשות ביד הלוה ליקח משכונו אימת שירצה אין כאן חיוב על המלוה לשטח ולנער המשכון כמו גבי פקדון דיכול המפקיד לנערו וכמ"ש הרא"ש א"כ תו ליכא ש"ש. והדבר במחלוקת והרב מחבר דסתם לקמן בסעיף מ"ג כהרא"ש לחלק בקביעות הזמן א"כ ליתא לרשב"א. והנה יש עוד נ"מ לדינא בין רשב"א להרא"ש אם בשעת הלואה לא היה שייך פרוטה דר"י כגון שהיה מומר ואח"כ חזר בתשובה א"כ לשיטת רשב"א ליכא כאן פרוטה דר"י משא"כ להרא"ש היה חיוב שטוח וניעור וכן אם נתן לו משכון אחרי שהלוהו. וכמו כן להיפוך אם אמר לו כל זמן שתרצה לבוא ולשטח ולנער המשכון בוא ואתן לך ברשותך לשטחו ולנערו א"כ תו ליכא ש"ש לדעת הרא"ש ולדעת רשב"א הוי ש"ש ולכאורה מתי' המחברים הנ"ל בס"ק ג' דמלוה הצריך למשכון דמיירי דגבל זמן שיהיה אצלו להשתמש בשכר ותו עבר זמן ולא מצי לשמש בי' מוכח כרשב"א דלהרא"ש למה ס"ל לר"א דהוי ש"ח דלהנאתו מתכוין תינח בשעת הלואה הא לאח"כ כשעבר זמן והוא משטחו ומנערו אז ואז אילו בעי עניא ריפתא הלא פטור דמה הנאה יש לו אז דכבר כלה זמן שכירות אך לפמ"ש בס"ק י"ז בשם ריטב"א אם אין תחילת הלואה מצוה תו לא שייך מצוה ופר"י בשטוח וניעור ע"ש א"כ לק"מ דכיון דתחילת הלואה לר"א ליכא מצוה דלהנאתו אף סופו בשטוח וניעור לא משוי' ש"ש וגם הך דינא דאם היה מומר בשעת הלואה אף דחזר אח"כ לא הוי שיטוח וניעור בכלל פר"י וצ"ע. איברא דיש לדחות דמתוס' בב"מ דף פ"ב ד"ה נימא וכו' דכתבו דאם טעם דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אין טעם לחלק בין דשוה משכון כדי חוב או לא דאדרבה יותר המצוה במלוה על משכון דאינו שוה. ואח"כ כתבו ועוד דלפי גי' הספרים א"כ היה משמע כר' יוסף ואין הלכה כר"י משמע להך תי' ועוד דיש מקום לחלק אף בדר' יוסף בין שוה ללא שוה וכ"כ הרב מהרש"א להדיא בפ' הכונס בשמעתי' דשומר אבידה דלשיטת רש"י אף לר"י לא שייך דיהיה ש"ש בדלא שוי' וכיון לתי' התוס' במ"ש ועוד וכו' דמשמע לר' יוסף לא נעשה ש"ש בדלא שוה המשכון כדי הלואה והדבר תמוה בעצמותו דמה חילוק יש בזה ועיין בספר אסיפת זקנים דהביא גם כן סברא זו בשם כמה מחברים והביא דתמהו רבים מה הבדל יש ע"ש אבל נראה דתליה במחלוקת הנ"ל דהא הרא"ש בתשובה הנ"ל בסעיף מ"ג כתב להדיא לחלק בין משכון לפקדון דבפקדון יכול המפקיד בעצמו לנערו משא"כ במשכון דאין מניחו ללוה ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"מ כשלוקח המשכון לבטוח ולגוביינא דהיינו לבטחון אבל כשלוקח רק המשכון למזכרת בעלמא ושלא יכול לכפור א"כ על זמן מה וקטן לנערו הלא יכול למסור לו בעדים או נגד כת"י שלו וכהנה דברים רבים לרגע אחד שלא ישכח זכרונו וכי ישכח או יכפור ברגע אחד שמוסר לו רק לנערו ולחזור ולהביאו וזה פשוט. וא"כ א"ש דודאי אם אמרי' דפרוטה דר"י הוא משום מצות הלואה א"כ פשיטא דאין חילוק בין אם המשכון שוה אולא שוה בכדי חוב וזהו כוונת התוס' בתי' ראשון אמנם בהך תי' ועוד נמשך התוס' לפמ"ש בשבועות דף מ"ד ע"ב ד"ה ור"י דמשום פרוטה בשעת הלואה שהוא בפ"א לא שייך הנאה דיכול להיות שלא יבא עני אבל במשכון שהוא הרבה פעמים שצריך לעסוק בשיטוח וניעור ע"ש. וא"כ לפירש"י דבי' אנו קימי' דס"ל בדשוי' נקטו לגוביינא משא"כ בדלא שוי נקטו לזכרון דברים ואם כן בשלמא בשוי' איכא פר"י דאין מאמינו ללוה שיהיה משטחו ומנערו דהא נקטו לגוביינא ולכך הוי פרוטה דר"י משא"כ בדלא שוי' הלא נקטו רק לזכרון בעלמא ומניחו ללוה לשטחו ולית בי' משום פרוטה דר"י והוי ש"ח לכ"ע וא"ש דברי התוס' ומהרש"א ולכך בס"ד דאמרי' בדשמואל קמפלגי אמרי' דל"פ בדשוי דזהו לרבה דאליביה אמרי' בדשמואל פליגי כמ"ש התוס' וי"ל בדשוי לא פליגי אבל באוקומתא אחרינא דנחית לומר הכל דאליבי' דר"י עכצ"ל דפליגי בדשוי דבדלא שוי אף לר"ע הוי ש"ח כמ"ש וס"ל לתוס' דאף ר"ע ס"ל בדלא שוי הוי לזכרון רק מכל מקום ס"ל אינו משמט מדר' יצחק ובהא נחלקו ת"ק ור"י נשיא ולכך התוס' דהקשו לרש"י הקשו מלר"א אם היה משכון נגד כילו ולא הקשה בפשיטות בשוי' ס"ל לר"ע משום פרוטה דר"י ש"מ לאו לגוביינא א"כ אמאי אינו משמט לעולם יהיה משמט וקו' גדולה לרש"י אלא לפמ"ש ניחא די"ל אף דהוי לזכרון מ"מ ס"ל אינו משמט מדר' יצחק ולכך הקשו לר"י נשיא דס"ל מ"ש לזכרון משמט א"כ כולו נמי ישמט דבזה לא יחלקו במסקנא ר"א ור"ע רק במלוה צריך למשכון ודוק. ובהא יש ליישב במה שכתבו התו' שם ב"מ ד"ה לא דכ"ע כו' דכתבו לפירש"י ל"ל דכ"ע אית להו דשמואל וכגון דפי' דלא יפסיד דא"כ לא היה חולק ר"ע. ונתקשה המהרש"א שם ב"מ ובשבועות ודבריו סתומים קצת אבל תמצית קושייתו כך בממ"נ אם בהך תנאי ואמירה שלא יפסיד פקע דין שומרים א"כ אף ש"ח אינו נעשה ואינו חייב בפשיעה לשיטת תוס' החולקים ארמב"ם וס"ל דלא הוי מזיק בידים וא"כ שבועה זו לר"א דישבע שלא פשע מה טיבו הא אין לו דין שומרי' ועכצ"ל דבאמירה זו לא פקע דין שומרי' והוי דינו כש"ח לר"א וחייב שבועה וא"כ אף לר"ע דינו כש"ש וחייב לשלם דמ"ש ש"ח לר"א או ש"ש לר"ע. וזהו כוונת קו' מהרש"א והיטב להקשות. אבל לפי הנ"ל יובן דס"ל לתוס' דעיקר אוקימתא בגמ' דכ"ע לית לי' דשמואל היא משום הך אוקימתא דבדר"י פליגי וכמ"ש תוס' בדבור הקודם ד"ה נימא ופשוט. וא"כ הא דהקשו התוס' דהל"ל כ"ע ס"ל דשמואל רק כדפי' שלא יפסיד אין הכוונה שאומר כן להדיא דא"כ פקע דין שומרי' לכ"ע אפילו לר"א וכל תנאי שבממון קיים ולא איירי הבריי' בכך רק כוונתו שאמר שאין לוקחו לגוביינא רק לזכרון דברים בעלמא וא"כ פקט דינו דשמואל דכל דינו דשמואל דלקחו לגוביינא כמ"ש רש"י וכדמשמע שם בשבועות דלכך אינו משמט כל החוב דאלו נקטו לזכרון משמט ע"ש אבל באומר דנקטו לא לגוביינא רק לזכרון דברים פשיטא דלא שייך דינו של שמואל דיפסיד אלפא זוזי ע"י אבידת קתא. וא"כ חזרו הדברים לדין שומרים ולר"א הוי ש"ח וישבע ולר"ע הוי ש"ש וישלם דמי שויה המשכון וקו' התוס' שפיר ולזה תי' התוס' דא"כ לא היה חולק ר"ע דייקא דטעמו דר"ע משום פרוטה דר"י ואילו אמר להדיא דלוקחו לזכרון א"כ הרי מחזירו לשעה לשטחו ולנערו ותו ליכא פרוטה דר"י דה"ל כמו פקדון וכמ"ש מקדם ומודה ר"ע דאינו ש"ש ודייקו התוס' שפיר דוקא דלא יחלוק ר"ע (ובחדושי הארכתי בזה בדברי תוס' ומהרש"א באופנים שונים ולמה התוס' בב"מ כתבו דלא יחלוק ר"ע ובשבועות כתבו דאין טעם לדברי ר"א ולהיות כי הדברים ארוכים ולא נ"מ רבתי לדינא מאנתי לכותבם) דברי תוס' נכונים וברורים וא"ש. וגם דברי רש"י דפי' נימא ר' יוסף תנאי ופירש"י דלרבה ודאי תנאי ולכאורה קשה הא לרבה י"ל בדשמואל פליגי כמ"ש התו' באמת אבל לר"י ל"ל בדשמואל פליגי דעדיין ר"א דל"ל דשמואל מ"מ יפסיד כנגד משכון משום פרוטה דר"י וע"כ דתנאי אבל לפ"ז א"ש דאם ר"א ל"ל דשמואל והטעם כמ"ש רש"י להדיא דס"ל לר"א דנקטו לזכרון דברים בעלמא וא"כ אף פרוטה דר"י ליכא כמ"ש דמחזירו לזמן מה לשטחו ולנערו ותו לא הוי ש"ש כמו בפקדון וא"ש וע"כ צ"ל דלא קאי הך מילתא דשמואל א"כ לרבה ודאי תנאי וא"ש ואיירי בדשויה דאז לכ"ע לגוביינא ושייך ביה כדר"י אבל בלא שוי' לכ"ע לזכרון ולית ביה דר"י כן י"ל לשיטת רש"י ודוק. ויהיה הטעם הן לרשב"א והן לרא"ש מיושב מה שהקשו אם משכנו שלא בהלואתו לא הוי רק ש"ש ל"ל הך דר"י דב"ח קונה משכון ת"ל דה"ל ש"ש מכח פרוטה דר"י וכבר כתבתי לעיל דקמ"ל לענין קדושי אשה אבל בלא"ה לא קשה דלשיטת רשב"א הא כל הדבר נעשה בעת הלואה ומאז נעשה ש"ש לעולם ובזו לא שייך כן דבעת הלואה לא היה לו המשכון. ולשיטת הרא"ש דהוי ש"ש משום שטוח ונעור ג"כ לא הוי בזו ש"ש דהא מחזיר הכר בלילה ומחרישה ביום וכיוצא בזה א"כ בזו אין חיוב על המלוה לשטחו דיכול לשטחו ולנערו בעת חזרה וא"כ לא הוי ש"ש מטעם דר"י רק מכח רי"צ ב"ח קונה משכון וא"ש. ובזה י"ל גם הך תי' במלוה צריך למשכון דפי' דהוא רק על זמן ועבר זמן י"ל דס"ל גם כרא"ש ולא קשה הא צריך לשטחו ולנערו אח"כ די"ל דס"ל תרתי הן טעמו של רשב"א והן טעמו של הרא"ש וס"ל ודאי סתם משכון אמרי' דלא לקחו לזכרון דאם לזכרון משכון ל"ל הא יכול ליקח ממנו שטר או כת"י אך ה"מ בסתם משכון אבל במלוה צריך למשכון שפיר אמרי' דלקחו לא לגוביינא ומאמין ללוה רק לקחו היותו נצרך לו רק בזמן הלואה מ"מ הוי ש"ש מטעמו דרשב"א ובזוחולק ר"א וס"ל דאז להנאתו עושה ולית ביה פרוטה דר"י ולאחר זמן שגבל להשתמש כיון דאמרי' דלוקחו לזכרון ה"ז מחזירו ללוה לעת הצורך לרגע כהנ"ל ולית ביה מצות שטוח וניעור כמ"ש ולכך לא הוי ש"ש. ולכן דינים הנ"ל צ"ע כי מסתימת מחבר משמע הכל כהרא"ש: