אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, נ״א

וטוענים יתומים וכו' כתב הש"ך דווקא דטוענים ברי אבל אם טוענים שמא אף דטענינן ליתמי לקוח הואיל ואביהם מצי לטעון כך מ"מ ממושכן הוא בכדי דמיו דגוף החפץ של לוה לא טענינן עד יטענו ברי כך צוה אבינו. ולדבריו אדם שמת והניח משכנות ולא פקד יהיה הלוים נאמנים שחייבים עליהם פ"א ולא ידעתי מנ"ל זה דהא כללא הוא כל מה שיכול אביהם לטעון טענינן ליתמי ובפרט לדעת הש"ך שהסכים לעיל כדעת רשב"א בתשובה דב"ח קונה משכון וה"ל כלקוח ונאמן בכדי דמיו אפילו ל"ל מגו כלל, ומדברי בעה"ת שער מ"ט ח"ג ד"ה משמע להדיא כסמ"ע דהרי כתב דישליש החמשים עד שיגדלו יתומים וישבעו שבועת יורשים שלא פקדנו אבא ולדברי הש"ך צריכין לישבע שפקד האב שכך חייב לו הלוה על המשכון ומה זה שלא פקדנו אבא ועוד כתב במה שטען הלוה שקרובים ישבעו שכך צוה ופסק דפטור אפוטרופס לישבע כי חובה עליהם לטעון כל טענות שאפשר לטעון וכו' ובשלמא דסגי במה שטוענים אילי חייב שפיר כתב שבועה זו מה טיבו כך חובתם לחפש בזכות יתומים ולטעון כל אפשרי אבל אם לא סגי רק שיטענו שכך צוה בבירור ואי לא צוה עול הוא בחיק יתומים ליטול מיד הלוה א"כ איך חובה עליהם לטעון וכי הרשות להם לטעון שקר וכי זהו חובתם או כך יפה להם ח"ו דובר שקרים לא יכון ואי דהיתומים טוענין כך צוה והקרובים לא ידעו בממ"נ מה טיבו של שבועתם הא לא ידעו ואי דהלוה טוען הם ידעו דלא צוה א"כ עדיין קשה מה זה שכתב שחובה עליהם לטעון כי חובה עליהם להיות סנגורים ליתומים הטוענים שקר ולא יגנבו המעות עד שיגדלו וישבעו וכי יניחו לישבע לשקר וגם מה יועיל אמירת קרובים הן לזכות והן לחובה הלא הם פסולים ליתומים לכן ברור כדברי סמ"ע דבשמא אין מוציאין ויפה כתב בעה"ת שחובה על אפוטרופסים לטעון ואין נ"מ אי צוה או לא צוה: