אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, מ״ה

ואם רצו להפך שבועת' כו' פי' הסמ"ע שישבע שהיא מכורה ולא משכונה ודבריו דחוקים כמ"ש הש"ך דפשיטא דאם היא מכורה אינו משכונה והם שני הפכים בנושא אחד והש"ך והב"ך תי' דיאמר השבע אתה ואשלם לך וכן טוען השני ומלבד דלשון היפוך לא מורה כן אף גם דקשה להבין במ"ש ואם לא נתרצו שניהם נשבעים דהא ראובן שאמר לשמעון השבע וטול ושמעון אמר בהיפוך לראובן השבע וטול ואם שניהם נשבעים הלא אי אפשר שישבעו כאחד ואחד נשבע תחילה או בגורל או ברצוי הצדדין וא"כ כיון ד"מ ראובן נשבע תחילה למה ישבע עוד שמעון הלא אותו ביקש שיהיה ראובן נשבע וישלם והרי נעשה כן ומי יכריחו לשבועתו. וצ"ל כך דאם נתרצו וא"כ כשראובן נשבע חייב שמעון לשלם וא"י לחזור אבל אם כל אחד אומר אני לא אשבע והוצרכו להטיל גורל ועלה בגורל שראובן ישבע וודאי אם שמעון רוצה לשלם פשיטא מאן מוחה בידו אלא שאם שמעון ג"כ רוצה לישבע לא אמרינן הואיל וראובן נשבע ואתה אמרת בב"ד אם ישבע ראובן תשלם צא ושלם דיכול לומר זהו אלו נשבע בלי גורל אבל עכשיו דלא רצה עד דעלה גורלו הדרני בי ויכול לישבע אך אף דלדינא אמת מ"מ אין הלשון סובלו. ולכן יותר פשוט דוודאי זה שנשבע שמכרו לו אינו נשבע שחייב לו דמיו כיון דאין משלם לו א"כ אין לישבע עליו וזהו מבואר בריש ב"מ דפריך ויהיה נשבע דכולו שלו דלא קי"ל כבן ננס כמ"ש התו' שם ומשני מי יהבינן ליה כולו ואין לישבע על מה דלא יהבינן ליה וא"כ אף כאן נשבע רק שמכרו אבל לא נשבע שחייב לו דמי זבינ' כיון דלא יהבינן ליה וכן זה נשבע שמשכן בידו אבל אינו נשבע שחייב לו יותר מכדי שוי המשכון דלא יהבינן ליה ולכך אמרינן אם רצו להפך שישבע בזה שחייב לו דינר וישלם וכן השני יש להם רשות ואם שניהם מהפכים נשבעים סתם זה שמכרו וזה שמשכנו ולא שזה חייב לו כלום הואיל ולא יהבינן ליה כמבואר בגמרא וכ"מ אח"כ בט"ז אלא דלא סייע מגמ' דב"מ וכתבו כאלו עינה מלבו ע"ש: