שניהם נשבעים היסת יש להבין למה ישבע המלוה היסת הא לפי דבריו ממושכן הוא בידו וא"כ ה"ל לישבע בנק"ח כמ"ש הגאונים דלאו אגופא דמשכון קטען וי"ל או דמיירי דמשכון נאבד באופן שחייב באחריותו כדמשמע הלשון היה שוה ואין המשכון בעולם להבחין שויו ויותר נראה בשלמא כשהלוה טוען החזיר לי משכוני בזו שפיר קאמרי הגאונים דלאו אגופי' דמשכון קטען ולכך ה"ל נוטל ושבוע' בנק"ח משא"כ כשהלוה אומר דמכרו א"כ הלוה מודה דאין לו תביעה בגוף החפץ רק תובע דמיו ואף שמצד המלוה בהודאתו נראה דהוא ממושכן וגוף חפץ שייך ללוה מ"מ כפי הודאת הלוה אין לו תביעה בגוף החפץ וא"כ לא שייך נוטל דהא הלוה אין זוקקו כלל להחזיר לו משכונו ולא אמרו בזה הגאונים ולכך נראה נקט בעל העיטור העובדא בכך דזה טוען ממושכן וזה טוען נמכר להורות דבכה"ג לא אמרו הגאונים ואין כאן רק היסת. ואף דבעל העיטור לא סבירא ליה כגאונים כי אם כרבינו אפרים דלעולם במשכון אינו נשבע רק היסת מכל מקום כתב זאת לכ"ע אפי' לגאונים וע"ש באות פקדון:
אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, מ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.