אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, ל״ב

ואפילו היה הדבר וכו' דברים אלו הן גמרא ערוכה בס"פ המקבל בהאי גברא דחביל סכין דה"ל כלי אוכל נפש ומ"מ הימניה רבא בכדי דמיו משום מגו. והנה לכאורה יש מזה ראיה לדינא של הגאונים דמ"מ צריך שבועת המשנה דאל"כ מה מגו יש הא אמרי' בפ"ק דב"מ דלכ' חשוד אממון אינו חשוד אשבועה משום דספק מלוה ישנה ופרשי אינשי מספק שבועה דליתא בחזרה מדיפרוש מספק ממון דאיתא בחזרה וא"כ אף כאן מה מגו יש דלמא ספק מלוה ישינה עליו ולכך תפס מספק ובשלמא בדאומר דחייב לו עליו ומודה שהוא משכון א"כ מחזירו ואינו עובר על לאו לא יחבול דניתק לעשה כדלקמן סי' צ"ז ואי דתפס ממון הרי ניתן לחזרה משא"כ אם יכפור ויאמר שלי הוא א"כ לא ניתן לחזרה לפי טענה ההיא א"כ אם אחר זמן יהיה נזכר דאינו חייב לו מ"מ הך לאו דלא יחבול כלי אוכל נפש כבר עבר ולא ניתן לחזרה דכבר עבר והרי זה דמי' לשבועה דפרשי אנשי מספק וא"כ אין זה מגו ולכן צ"ל כדעת גאונים דמ"מ חייב לישבע וא"כ איך נימא דלכך לא טען להד"ם דביקש לפרוש מאיסור לא יחבול וכו' דהא עכשיו עבד איסורא יותר דמשתבע לשקרא ופשיטא דלא ניתן לחזרה ואלו טוען להד"ם לא היה משתבע כלל כי בימיהם עדיין לא היה היסת משא"כ להחולקין על הגאונים ולא היה אז שבועה כלל א"כ שפיר קשה מה מגו יש. וצ"ל ה"מ דעבר על לאו דכלי אוכל נפש וכדומה כשבאמת חייב לו ולקחו למשכון אבל כשאינו חייב לו רק לקחו בזרוע אינו רק איסור גזל וזהו ניתן לחזרה אבל איסור דכלי אוכל נפש לא מצינו ביה רק בלוקח למשכון הקפידה תורה ואין לנו לחקור עניני וכללי תורה ולדמותן להדדי אף כי לכאורה הוא כ"ש וא"כ לק"מ ועיין מש"ל בסי' צ"ז בזה: