אבל תופס מעות וכו' סתמא דמילתא משמע אפילו מעות בפקדון וזה אינו דמקור הדין הוא מבעה"ת שער מ"ט ח"ה דין ו' ע"ש. ושם לא נאמר אלא ביש בידו מלוה דלא ניתן להדר בעיניה ולכך לא הוי רק חושבנא בעלמא אבל כשיש בידו פקדון דניתן להדר בעיני' וברשותו דמפקיד קאי מ"ש מעות מ"ש חפץ סוף כל סוף נוטל הוא ומכ"ש לדעת מחבר דס"ל מגו לפטור משבועה לא אמרינן וא"כ איך צריך לתי' הרא"ש כיון דלאו על גופי' דמשכון קטען דבלא"ה צריך לישבע וא"כ אין כאן הבדל בין חפץ לממון ולכן נראה ברור דמיירי ממעות מותרין דקי"ל ישתמש בהן לדידן דהכל דינו כשולחנו (ועיין מש"ל בסי' ע"ג במחלוקת בין הש"ך והגאון ח"צ) וא"כ הרי הוא ברשותו של הנפקד לגמרי וה"ל כמנה מלוה אבל מעות צרורין דקי"ל לא ישתמש בהן והרי הם ברשותו של המפקיד לכל דבר והרי זה דומה לשארי חפצים ונשבע ונוטל כדין נשבעי' ונוטלים בנק"ח:
אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, ל״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
