אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, ג׳

אבל אם התנה מתחילה שרי פי' בנכייתא כמ"ש הסמ"ע ומקור דין זה מפירש"י במלוה צריך למשכון דפירש"י להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מהחוב והולך ע"ש ומזה למדו דכל כה"ג מותר. והש"ך בס"ק ד' הקשה דא"כ ה"ל שוכר גמור ומ"ט דר' אליעזר דס"ל דה"ל ש"ח ולכך ביקש לפרש ברש"י פי' דוחק ולדעתי אין לדין הנ"ל שורש דמה בכך דהתנה מ"מ מידי חשדא לא נפיק דאיכא דידע בהא ולא בהא ואף לדבריו לא הבנתי מ"ש זה משדה המשכנת' בנכיית' דהוא מותר ומ"ש זה דאסור ולמה איכא במטלטלין יותר חשד מן מקרקעות. ומשכנת' בקרקעות מותר אפילו בלי שטר וה"ה למטלטלין והדבר מבואר בספר אסיפת זקנים לריטב"א על הא דתנן מותר להשכיר משכונו של עני וכו' דלעצמו לא ישכיר משום חשדא אם לא שהתנה כן בשעת הלואה דמותר ומבואר להדי' כמ"ש הרמ"א. ובגוף הקושי' של הש"ך בפירש"י דה"ל שוכר כבר קדמו להקשות כן הראב"ד הובאו דבריו בחדושי ריטב"א לב"מ וכ"כ א"ז הנ"ל ותי' דמיירי שלא נתן לו רשות להשתמש רק על זמן מוגבל ובתוך הזמן ה"ל כשוכר רק דמיירי דעבר הזמן ההוא ותו ליכא לחיובי משום שוכר וע"ש. ואמת כי הריטב"א כ' שהוא דחוק מ"מ קצת נראה כי גם דעת רש"י בזה דהא הקשה התורת חיים ברש"י דפי' הא דתנן בברייתא אבל הלוהו אלף זהובים בשטר והניח עליהם משכון וכו' דמיירי בשעת הלואתו רק הואיל ולקח שטר א"כ משכון דנקט ליה תו ל"ל לזכרון נקטי' וע"כ לגוביינא והקשה הת"ח הא למסקנא איירי כל הבריי' במלוה צריך למשכון א"כ מה הוכרח דנקטו לגוביינא הואיל ונקט משכון נוסף על השטר דהא נקטו כדי לשמש בו. אבל לפי הנ"ל ניחא דהא לא לקחו להשתמש בו רק לזמן ובאותן הימים הוא ודאי ש"ש רק לאחר שעבר זמן והמשכון בידו חזר הדבר דלמה תופס המשכון ולמה אינו מחזירו ללוה הא בידו שטר ולא שייך לזכרון אלא דתופסו לגוביינא וא"ש. (ועיין מ"ש בס"ק בדברי ראב"ד בזה) אך עם כל זה נראה ליישב קו' הראב"ד בדרך פשוט וא"צ לדוחקו של הראב"ד והוא דבדף פ' ע"ב אמרי' דלכך אומן ש"ש משום דבההיא הנאה דשביק כ"ע ומוגיר לי' לדידיה הוי ש"ש ופרכינן א"ה שוכר נמי בההיא הנאה דשביק לי' לכ"ע ומוגיר לי' לדידיה הוי ש"ש ולמה קאמר ר"מ ש"ח וכו' וקאמר הגמרא טעמא אחריני באומן א"א כדמחליף וכו' ור"מ באמת ס"ל שוכר ש"ש ולפ"ז לא מבעיא להך שינוי כדמחליף דקם הך טעמא הן באומן והן בשוכר מכח הך טעמא דשביק לכ"ע וכו' אלא אפי' להך תי' דאית באומן טעמא אחרינא מ"מ בשוכר למ"ד שוכר ש"ש י"ל הך טעמא כקו' הגמרא באמת דשביק לאחריני ומוגיר לדידי'. ולפ"ז תינח בשוכר דעלמא דשכיחי שוכרים ויכול להשכירו לאחר ואוגיר לדידיה ה"ל בהך הנאה ש"ש אבל זה שמשכירו לא בשביל שכר גרידא רק שמשכנו לו בשביל הלואתו רק הוא מתחסד עמו לשכור היינו כדי שיהיה פוחת והולך בחובו א"כ בזו לא שייך ברור הך טעמא דשביק לכ"ע וכו' וכי שכיחי המלוי' כ"כ ובפרט שיתחסדו עמו לגבות הלואה בשכר ולכך לא הוי רק ש"ח וא"ש ונכון לענ"ד ופשוט. אבל עכ"פ דינו של רמ"א באמת מכל צ לית בה פקפוק: