נשבע הלוה כנגד העד כתב הש"ך היינו שבועת המשנה ואם רצה מחזיר לו משכונו ואח"כ תובעו עפ"י עד ומשביעו ש"ד ונמשך אחרי תשובת הרשב"א ששם היה ענין ששמעון שאל לראובן חפץ ונאבד ושמעון אמר שהיה שוה סלע וע"א מעיד שהיה שוה רק שקל וראובן א"י בזו אומר דמשתבע שמעון שבועה להכחיש ונוטל וזהו שבועת המשנה דהא הוא נוטל לגמרי ולכך כתב ג"כ אם רצה פורעו ומשביעו אח"כ ש"ד אבל כאן דהמשכון הוא ברשות לוה ושלו ולכך ה"ל כאומר איני יודע אם אתה חייב לי וא"כ כשיש ע"א הרי המלוה תבעו ע"פ עד והוא נשבע להכחישו ונפטר דהמשכון אינו בגדר נוטל דבלא"ה הוא שלו וברשותו וא"כ הרי זו שבועה של תורה לגמרי בלי פקפוק:
אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, כ״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.