אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, כ״ו

ואם היה הלוה מאמינו הקשה הסמ"ע והב"ח כיון דהלוה צריך לישבע מה יועיל דמאמינו אנן לא שבקינן דשמא יוציא אח"כ הפקדון ותי' הואיל דגם מלוה נשבע היסת אינו מוציא הפקדון. וצריך פי' לדבריהם למה לא יוציאו אמנם נראה דהא דאמרינן שמא ישבע הלוה ויוציא הלה הפקדון ויהיה ח"ה או יהיה נפסל הלוה כבר תמוה מה פסול יש ומה ת"ה יש מסתמא לאמת ישבע וכי נחשדו ישראל לישבע לשקר והריטב"א הוסיף להקשות א"כ בכופר במנה והתובע אומר יש לי עדים במד"ה אך אין רצוני להמתין יום בואם צא והשבע והפטר והלוה מרוצה אנן נמחה בידו אולי יבאו ויתחלל ש"ש אלא דלא חיישינן לשקר. ולכן צ"ל כי שומת החפץ וכדומה אין דעת בני אדם שוה בו זה חושב בכך וזה בכך וקשה למצוא שיסכימו כולן בשפה אחת לשומא אחת וא"כ זה הלוה דנשבע בשומו בתום לבו נשבע דכך היה דעתו לשום אבל אם יוציאו המלוה אחר שבועה שארי בני אדם לא יסכימו לדעתו ושומתו והרי נתחלל ש"ש דנשבע לשקר ונפסל לישבע ולבבו היה תמים ועיין בריטב"א משמע ג"כ כמ"ש. ובזה יש ליישב קושי' הריטב"א דלוקי במינו מצוי דאם כן שומתו ידוע ואינם נחלקין רק במין המשכון כמו שכתב הש"ך ובזה לא שייך הך טעמא דאין דעת ברי אדם שוה אם כן קושי' הנ"ל במקומו ולא קשה מידי ודוק. ולפי זה במקרה הזה אשר קרה ללוה גם למלוה יקרה כי מה שנא גם דעתו בשומא אינו שוה לכל נפש הוא וישבע לפי דעתו כך היה שוה ורבים בני אדם יאמרו אך לשקר נשבע ולכך ל"ל דיוציא הפקדון לאחר שבועה דגם בו יהיה ח"ה וחשד וק"ל: