אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, ט״ז

וגם הבגדים ההם דאלו החזיקה הבגדים הללו בידה והיה אומרת שלא משכן הבעל ברשותה היתה נאמנת במגו דהחזרתי אבל עכשיו שהבגדים ביד המלוה אמרי' מסתמא ברשותה והסכמתה משכנם הבעל סמ"ע וכ' הש"ך דהיינו בבגדים שהכניסה לבעל אבל בבגדים שעשה לה הבעל דעת רשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ע"ג בא"ע דרשות ביד בעל למוכרן ולהשכינם ע"ש. ולפי הטעם אחד שנתן רשב"א בתשובה דיש בו משום תקנת שוק א"כ לא ידעתי מה הבדל יש בין בגדים שעשה לו או הכניסה לו סוף כל סוף תקנת השוק איכא ואי נימא דלא היה לו להלות על בגדים הנכרי' שהם של אשה א"כ אף בבגדים שעשה לה יהיה ג"כ זה דמי יכיר ויבחין בבגדים אם הם מבעל עשוי' או משבח בית אביה וא"כ לעולם צריכה להחזיר המעות שלוה ולכן כל דברי רשב"א בתשובה ההם הם הכל בתורת ספק מי ימר ולא בדרך החלט ולכך כשהם ביד המלוה א"י להוציאם מידו אבל כשאשה תופסת בהם אין להוציא מידה כי לא אמרו הרשב"א בדרך החלט והממע"ה. שוב ראיתי בחדושי רשב"א לב"ק דכתב על האי דאסקינן כר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא (דמ"ש הש"ך דלמדו רשב"א מהא דאמרינן כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו תמהני הלא הך לא קאי רק אמסקנא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא) דפי' רשב"א בחד פי' דלאחר שקנאו במעותיו דעתו קרובה לאשתו ובניו ונתכוון לזכות להם ולקנותם ולפי' זה א"כ א"י למוכרו ולמשכנו דהא כבר זכה להם אבל עוד פי' כתב הרשב"א דלא משום הקנאה אלא משום דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו להקדישן וכתב וזה נ"ל עיקר ולפי' זה יכול למוכרן וא"כ א"ש מש"כ הרשב"א ואולי כי נבוך בשני פרושים אף שכתב נ"ל עיקר כפי' השני מ"מ הא כתב שני פירושים ואין להוציא מיד מוחזק ובאמת הא בהגהת הרא"ש בב"ק שם מבואר דא"י כלל למוכרן וכן הביא ב"י לקמן בסי' צ"ז בעה"ת בשם רמב"ן כפי' הראשון דהבעל זיכה להם תיכף בקנין וא"כ א"י כלל למוכרן. רק יש מחלוקת בין פוסקים בין בגדי חול לבגדי שבת וי"ט כמבואר לקמן בש"ע בסי' צ"ז סכ"ו ע"ש ואף בכאן המחלוקת דמ"ש: