אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, י״ב

היתרון הש"ך הביא דברי מרדכי שהוא תשובת רש"י אשר ענינו בקצרה כך ראובן משכן חפץ לשמעון ושמעון ללוי ולוי נתנו במתנה ליהודא כי אמר שמעון ללוי שקבע זמן לראובן לפדותו ואם לאו יהיה מוחלט לו ופסק רש"י דזה הוי אסמכתא ולכך יחזור יהודה החפץ לראובן וראובן ישלם ליהודא מה שחייב לשמעון ואם יטעון יהודה שכבר מכרו או שאין בידו מחויב לישבע כמה היה שוה ואע"ג דקימ"ל כר"א דאמר במלוה אומר סלע הלויתני ושקל היה שוה והלוה אמר ג' דינרים היה שוה דשבועה גבי לוה היא דמ"מ הוא ואר"א זה נשבע שאין ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה משום דלא קים ליה למלוה לפי שאינו שלו מ"מ כיון דיהודא היה סבר דהוא שלו במתנה קים ליה בגוי' כמה היה שוה ונשבע כדין כל הנשבעין שבתורה עכ"ל ותמה הש"ך דמה ענין דחשב דהוא מתנה אפילו הוא מלוה גרידא ג"כ נשבע כמה היה שוה ונפטר כדאמרי' להדיא שם בגמ' פרק המפקיד רק בהא דאמרי' שם דלוה מאמין למלוה שאין ברשותו ולא מהימן לי' בכמה היה שו' משום דלא קי' לי' אבל שיהי' שבועה נעקר ממלוה לא ס"ד כלל ולכן הניחו בצ"ע: וחוב' עלינו לישב דעת רש"י והגדולים שהעתיקו דבריו לכן נראה דס"ל לרש"י מה ראה רב אשי על ככה לחלוק אשמואל ור"י ויתר אמוראים דסבירא להו דעקרוהו רבנן שבועה מלוה ושדי' אמליה מחשש דשמא ישבע הלוה וכו' ופי' דשניהם נשבעים מה דדחוק במשנה דישאל כי נשבע תחיל' במה דלא נזכר מקדם שבועת המלו' שאינו ברשותו כלל ואין זכר לו וסבירא לי' לרש"י דס"ל לר"א לדוחק דיקחו חכמים שבועה מלוה להטילו למלו' מחשש ח"ה שמא ישבע וכו' מה שגבי מלו' יש יותר חשש שבועות שוא דישבע כמה הי' שו' מה דלא קים לי' ובקל טועה בשויו ודי כשהשבוע' גבי מלוה מי הוא השליט ליטול ממנו השבוע' והוא צועק קי' לי' אבל מהכ"ת לעוקרו מהלו' במקום חשש הלז' ולכך סבירא לי' לר"א דלא עקרוהו רק שניהם נשבעין ובזה יובן שיעור דברי רש"י דפסק דייהודא מחויב לישבע כמה הי' שוה וכוונתו ואם אין יודע חייב לשלם דה"ל מחויב שבוע' דודאי פרוט' הי' שו' יותר ואין ידוע כמה מחויב לישבע ומתוך שאיל"מ. וע"ז כתב רש"י אע"ג דקי"ל כר"א וכו' משום דלא קים לי' פי' הואיל ולא קים לי' לא סבירא לי' לר"א דעקרוהו חכמים שבוע' מלו' למלו' ואם כן דכך הסדר דלא קים לי' ואין המלו' מדקדק לדעת שוי המשכון אם כן איך נאמר דה"ל מתוך שאיל"מ הא לא ה"ל למידע ובמקום דלא ה"ל למידע לא שייך מתוך שאיל"מ. וע"ז כ' רש"י דיהודא דסבר דהוא שלו קי' לי' בגוי' וה"ל למידע ומתוך שאיל"מ ואתי שפיר והדברים ברורים רק קיצר בלשון במה דקאמר מחויב לישבע הכוונ' ואם אמר א"י מחויב לשלם דה"ל מתוך שאיל"מ וע"ז סובב כל הדברים וא"ש. דכל הכוונ' דחייב לישבע ואי א"י משלם. והמעיין במרדכי יראה דלכך נתכוון דוודאי א"י כמה הי' שו' דהא אין ברשותו וע"ז קאמר דישבע שאין ברשותו ומחויב לישבע כמה הי' שו' וזה אין ידוע לו ומחויב לשלם ובהכי ניחא הא דתובע ליהודא ולא ללוי דהא כ' רש"י שם בתשוב' רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואם לוי אינו יודע לוי ישלם כמו שתבעו ראובן דלא מהני שבועת יהודא לגבי לוי דיכול לומר את מהימנ' בשבועה ואידך לא מהימן וכמ"ש הש"ך גופי' דלכך לא שייך שומר שמסר לשומר הואיל ויהודא משלם וניחא מה שמשלם אבל מה שנשבע בשווי יתבע ללוי לא בעינ' שבועת יהודא אלא דזהו טובתו של ראובן לתבוע ליהודא דלגבי לוי אלו טען א"י היה פטור דלא ה"ל לידע כיון דבמשכון בא לידו ולא קי' לי' ולכך תובע ליהודא דהוא ה"ל למידע והדבר מוכח כמ"ש. ומה שהשיג הש"ך על הגהת מהר"ם טיקטין יפה השיג וכנים דבריו כמ"ש באורים ע"ש. אבל יצא לן הדין לדעת הפוסקים לקמן סעיף י"ב דאף במשכון אמרי' דהוי לי' למידע אם כן יכול לתבוע ללוי ואם אין לוי יודע אף שיהודא יודע יכול לומר איהו לא מהימן לי וחייב לוי לשלם וזה ברור: