אורים ותומים, תומים · סימן ע״ב, י׳

אין המלוה נותן וכו' כתב הש"ך בס"ק י"ז דאף שלא בשעת הלואתו אין משלם היתרון שיש במשכון מכדי חובו ואף דנעשה ש"ש מדרי"צ מ"מ לא נעשה ש"ש יותר מכדי חובו כן דעת מהר"ם במרדכי והש"ך חולק והביא דעת שערים דר"א דס"ל מלוה על משכון הוי ש"ח ומ"מ בלאחר הלואתו הוי ש"ש אפילו ביותר מכדי חובו ולא ידעתי מה צורך לשערים מר"א גופי' ש"מ דכפי שבררתי לעיל בס"ק וי"ו דאפילו לדעת הרא"ש במשכון שלא בשעת הלואתו לא שייך פרוטה דר"י ומכ"ש לדעת רשב"א וא"כ איך כ' הרי"ף וכן הרמב"ם פ"י מהל' שכירות והמחבר דהוי ש"ש בין בשעת הלואה ובין במשכנו לאחר הלואה הא דיניהם אינם שווים דבשעת הלואה דשייך פרוטה דר"י אפילו ביתרון של המשכון חייב אבל לאחר הלואה מחמת ר' יצחק הא אינו חייב ביתרון ועכצ"ל דנם משום דב"ח קונה משכון חייב באחריות כל המשכון וא"כ מינייהו נשמע להפוסקים כרבה ושמואל דכי בשביל שחולקים בזה לפסוק כרבה יחלקו בדברי רי"צ עד היכן מניע קנינו ושכר צדקה שלו אם בכדי החוב או ביותר נמי מה ענין זה לזה הא לא בהא תליה כלל. ואם רוב גדולי מחברים ס"ל דקונה כל משכון לחייב באחריות א"כ דברי מהר"ם יחיד בזה דאין זה תלי' כלל בהך דשמואל. ואמת כי לפמ"ש רש"י דלכך קונה משכון דלגוביינא נקטו שלא בשעת הלואה א"כ זהו לא שייך ביתרון מכדי חובו אבל רוב פוסקים חולקים על הטעם זה כמ"ש מהר"ם גופיה טעמו של התוס'. והש"ך ביקש לומר בהאי הנאה דתפיס ליה אזוזי הוי ש"ש אף על מה שמשכון שוה יותר מחובו ולא כן משמע בריטב"א כמ"ש הא"ז בשמו והבאתיו לקמן ס"ק כ"ב באריכות דהקשה ל"ל דר' יוסף ת"ל דתפס ליה אזוזי ותי' דאיצטריך דר"י למהוי ש"ש אפילו מה דמשכון שוה יותר מכדי חובו ש"מ דהך סברא דתפס אזוזי אין מספיק ליתר מחובו שיתחייב באחריות וצ"ל אף אומן דתפיס לי' אאגרא ג"כ מתחייב בכל החפץ ששוה ודאי יותר מכדי שכרו. דגבי משכון לא ניחא ליה למלוה ליקח יותר ואילו הוי לוה הבטיחו במשכון כדי חובו בשופי ג"כ הוי מתרצה ויתר ל"ל אבל באומן לפום ענין החפץ כן ענין שכרו וא"כ ניחא ליה בכל החפץ ודוק. אבל מ"מ גם מדברי הריטב"א מוכח דרי"צ איירי אפי' יותר מכדי חובו דאל"כ עדיין קשה ל"ל כדרי"צ לימא משום דתפיס אזוזי וע"כ צ"ל כתי' ריטב"א דגם משום דרי"צ מתחייב בכל המשכון ועיין לקמן ס"ק כ"ב במ"ש בהא דאמרי' בדשמואל פליגי. ובהכי ניחא להנך דס"ל תפיס לאחר הלואה ה"ל ש"ש מטעם דתפיס ליה אזוזי כמש"ל ס"ק כ"ב דקשה נ"ל לגמ' משום דרי"צ וכמו שהקשה הרא"ש בפ"ק דקידושין דלפי הנ"ל ניחא דאיצטריך ליתר מכדי חובו. מיהו זהו בלא"ה יש לדחות במשכנו שלא בשעת הלואתו דחייב להחזירו לעת צורכו לא מקרי תפיס ליה אזוזי אף דאין נעשה מטלטלין אצל בניו בשביל זה לא נעשה ש"ש כיון דצריך למיעל ומיפק בהחזרה ואינו תפיסה גמורה ודוק. ואני חשבתי שיש כמעט לדעת הש"ך ראי' ברורה מדברי הגמ' דהא בחד אוקימתא בגמ' איכא טעמא דש"ש משום דרי"צ דאמרו אף בשעת הלואתו ודעת רמב"ן דאף באמת קאי ע"ש ברשב"א ורמב"ן. וקשה א"כ יהיה הך מילת ואבד המשכון דנקט במשנה דשבועות מוסב לתרי פירושי' דברישא שאין המשכון שוה בכדי החוב והמלוה תובע יתרון יהיה פי' אבד בגניבה ואבידה דהא הוי ש"ש ובסיפא דהמשכון שוה יותר והלוה תובע יתרון יהיה לדעת מהר"ם ע"כ פי' ואבד דהתחיל במשנה בפשיעה דהא אין המלוה על היתרון רק ש"ח וא"כ ארכביה הך אבד המשכון אחרי רכשי א"ו דאף ביתרון מכדי חובו הוי ש"ש וא"ש דאבד מיירי בגניבה ואבידה וכן להך אוקימתא בדר' יוסף פליגי וכן לרבה י"ל דהמשנה לא שייך בדשמואל הן לגי' רש"י והן לגי' התוס' וגם לא ס"ל בדרי"צ כמ"ש הרמב"ן. א"כ הוי ש"ח ואבד בכל המשנה בפשיעה איירי אבל לפי שיטת מהר"ם קשה ולכן הנכון וברור כדברי הש"ך: