אורים ותומים, תומים · סימן ע״א, א׳

אבל הביא עדים כו' כתב הסמ"ע מדיוק המחבר עדים משמע דסבירא ליה כמ"ש הרא"ש דנאמנות סתם מועיל נגד ע"א והש"ך האריך דא"כ דיוק והאריך דהרבה פוסקים דסבירא להו כדעת הראב"ד והרמב"ן דלא מהני נגד ע"א כלל ובאמת מחלוקת קדמאי הוא אמנם אם באנו לדון בכוונת הש"ע ממקומו נלמד דעיקר מחלוקת תלוי בהא דתנן נדר ושבועה אין לי עליך פטורה משבועה ופריך הגמרא שבועה מה עבידתה אר"י א"ר על אפרטופוס ור"נ אמר על פוגמת ודייק הראב"ד ל"ל קאמר על שבועת ע"א מעיד שפרוע אלא ודאי דנגד ע"א לא מהני נאמנות סתם והרא"ש חולק וסבירא ליה דחדא מנייהו נקטי ומזה מסתעף מחלוקתם ואולם בש"ע א"ה סימן צ"ח ס"א פסק המחבר כ' לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יוכל להשביעה שום שבועה הרי דפוסק כרא"ש דאפי' שבועת ע"א אין יכול להשביעה וכ"כ הב"ש וא"כ כמעט הדבר מוכרע. אם לא די"ל דכי קאמר הרא"ש היינו בכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך דמכל שבועה פוטר וכמ"ש הרא"ש פ' הכותב להדיא אבל בכותב תהא נאמן עלי שלא נפרע יש לפרש נגדי תהיה נאמן ולא נגד ע"א ובזה היה מקום לישב מה שהקשה הסמ"ע דרא"ש בתשובה כלל ס"ח די"ט פסק דאין מועיל נאמנות נגד ע"א וכן הטור ברמזים לא העתיק רק פטור שבועה מהני אפילו בשבועה דע"א ולא כתב מנאמנות סתם אלא מדברי ר"ח שהביא הרא"ש ל"נ דדעתו לחלק דהוא מפרש מילתא דר"פ דאמר אבא מרי דקים ליה מרענא לשטרא אפומי דנ"מ שהיה כתוב סתם נאמנות ומהני נגד ע"א ואלו יש סברא לחלק מנלי' לר"ח לפרש בנאמנות סתם ולא בפטור שבועה דהא בהך מילתא דר"פ דיתיב קמי' דרבא דאמר לי' עד דאיכא חד בהדיה ע"כ דמפרש דמיירי דכתב בשטר דפטרו משבועה דל"ל כמ"ש ר"ח דהאמינהו בסתם דהא רבא סבירא ליה בפ' שבועת הדיינים דנאמנות סתם מועיל אפילו לגבי תרי סהדי ועכצ"ל דלא פטרו רק משביעה ולא האמין אותו וא"כ נימא אף בעובד' דר"פ כן ומנ"ל לר"ח לומר דין זה בנאמנות אלא דלא סבירא ליה לחלק וא"כ מהכ"ת נימא אנו לחלק מה דלר"ח גאון לא ס"ל. והנה לענין דינא רבו באמת החולקים הראב"ד והרמב"ן והרא"ה והריטב"א ורבים מחברים לכן נראה לפענ"ד לחלק כי ודאי דברי ר"ח דברי קבלה ומי יחלוק עליו בלי ראיה ולכן היה נראה בשטר צדקו דברי ר"ח ורא"ש כי ע"א מעיד בשטר דפרוע בלא"ה מדינא אינו מועיל רק חז"ל תקנו שבועה להפיס דעתו של בעה"ב וזהו בשלא נתן נאמנות אבל בנתן נוקמי אדינא דמה הפסת דעת צורך כיון דהוא מעצמו האמינהו ואם דעת הרמב"ן כמש"ל בשמו סימן נ"ח דבסטראי ל"ש הפסת דעת מכ"ש בנותן נאמנות אבל במלוה ע"פ שנתן הנאמנות להמלוה דשורת הדין אין המלוה נאמן כלל רק אנו באנו לדון מכח לשון תנאי ונאמנות הממע"ה ואמרינן כנגדו האמין אותו ולא כנגד ע"א ומהכ"ת נוציא ממון בלשון מסופק ודבר זה לא מצינו לר"ח והרא"ש דחולקים כלל וכן נראה לדינא: