אורים ותומים, תומים · סימן ע׳, ט׳

וגם נאמן לומר פרעתי והש"ך כ' בס"ק כ"ו דהרב בבעה"ת שער מ"ז כ' להדיא דא"נ לומר פרעתי ויש לתמו' באמת למה העלים המחבר עין מבעה"ת ולא הזכירו כלל ונראה כי הבעה"ת דימה זה למוקדם כמו במוקדם דעתו א"נ לומר פרעתי אף בזה א"נ וכבר תמ' הג"ת דהא גבי שט"ח מוקדמים כ' אע"ג דרי"ף סבירא ליה בכת"י דנאמן לומר פרעתי כאן אולי לא יתברר דהוא מוקדם והרי הוא שט"ח גמור ועוד דהא מזמן השני ניתן ליכתב רק דקנסינן שמא יגבה מזמן הראשון ולכך לא מצי לטעון פרעתי וכל הנך טעמי לא שייכי כלל בזה דלא ניתן ליכתב כלל ודבר מבורר דהא אקני לבנו קטן ודבר עומד להתברר ולכן נראה דבהא דעכת"י נאמן לומר פרעתי נתנו ב' טעמים והרמב"ן כ' משום דאין גובה ממשעבדי אין מקפיד להניחו והרא"ש נתן טעם דבכת"י שוכח ואין מעלה בזכרונו דנתן כת"י ע"ש וא"כ לפי תי' הרמב"ן שפיר יש קו' הא גם שטרי כהאי לא גבייה ביה ממשעבדי וע"ז טרח הבעה"ת לחלק דכאן יש חשש גבייה ממשעבדי דאולי לא יתברר וגם מדינא מזמן שני ניתן ליכתב וטעמים אלו לא שייכי גבי שטרות דנתבטלו מכח מודעות ואונס כמ"ש הג"ת משא"כ לטעם הרא"ש דאין זוכר כו' וזהו לא שייך בשטרי המוקדמים ומכ"ש בשטרי הנעשה באונס דהוא מעשה רבה והוצרך לבטל מחשבתו בתחבולה שיהיה מקנה לבנו קטן א"כ איך יתכן דשכחו לכן ודאי לטעם זה א"י לומר פרעתי וא"כ נראה דגבי מוקדמים כ' הבעה"ת כן לרווחא דמילתא דאפילו נימא כדעת הרמב"ן דתלי' בשעבוד נכסים כתב דגבי מוקדמים אף זו שייך אבל באמת הא סבירא ליה לבעה"ת טעמו של הרא"ש כמבואר בדבריו שער י"ג וכמש"ל סימן ס"ט וכמ"ש הש"ך שם סק"ח א"כ פשיטא דאף במוכר באונס דאין יוכל לטעון פרעתי דאיך יצוייר בזה שכחה וזה ברור ומעתה ל"ק על המחבר דהוא נמשך לעיל סימן ס"ט בתר טעמו של הרמב"ן כמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ב א"כ ודאי דאין לדמות שטרי אונס לשטרי מוקדמין כקו' הג"ת על בעה"ת ולכך אף במוקדמים פסק דא"י לטעון פרעתי בשטרות כאלה פסק דנאמן וכן דייקו מדברי הרמב"ם פכ"ג מהל' מלוה ולוה והיינו דרמב"ם ג"כ סבירא ליה כטעמו של הרמב"ן וכמ"ש הה"מ ולק"מ. ומהטור אף דברור דסבירא ליה כטעמו של הרא"ש לק"מ דלמה פסק דנאמן דפרע דהא הוא סבירא ליה אף במוקדם נאמן לומר פרעתי הואיל ופסלוהו חכמים מגזרת שטר וא"כ כ"ש שטר כזה דלא ניתן ליכתב כלל ולק"מ. והנה בהא דאמרינן מודעה היה דברינו נאמנים משום דניתן ליכתב אי מפרשינן כמ"ש הר"ן דניתן ליכתב להצילו האנוס מיד אונסו ולכך דעת הרא"ש דווקא באין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים א"כ שפיר אמרינן דלית דין שטר דל"נ כלל לטובת הלוקח והרי הוא חספא בעלמא ולא יהיה חוטא נשכר אבל לפי דפסק הש"ע לעיל סימן מ"ו דאף בכת"י יממ"א נאמנים לומר מודעה דברינו וצ"ל הפי' ניתן ליכתב כפי' שני של הר"ן כדי שיצטרך לשלם ללוקח דמי זבינא א"כ הרי ניתן השטר ליכתב לטובת הלוקח כו' ובשביל שיהיה בטוח במעותיו א"כ מהכ"ת לא יהיה לו דין שטר לגבות מב"ח כמו מוקדמים וזהו נראה דעתו של בעה"ת דכ' דלא מהימן לומר פרעתי כמו במוקדם ולדעת מחבר צ"ל כמ"ש לעיל סימן מ"ו כפי' של הר"ן דהיה יכולים לכתוב שטר מודעה בכתב וזה הפי' ניתן ליכתב ולא דשטר זבינא ניתן ליכתב וא"כ הרי הוא חספא בעלמא וזה יותר מסתבר למחבר דלא יקשה דבב"מ אמרינן שטר כי האי לא ניתן ליכתב ובכתובות אמרינן גבי מודעה דניתן אבל לפ"ז ניחא דזה קאי על שטר וזה קאי על מודעה: