אורים ותומים, תומים · סימן ע׳, ב׳

וי"א דאין חילוק וכו' הרב הש"ך תמה על הרמ"א דליכא למ"ד דסבירא ליה כן דהא גמ' ערוכה היא בשבועות מילתא דלא רמי' לאו אדעת' ודוחק דסבירא ליה לחלק בין מלוה בעדי' למלוה שלא בעדים כמ"ש הה"מ להרמב"ם בחד תי' והן דברי יחיד ותמיהני מהש"ך איך העלים עין דדעת הראב"ד כמ"ש הבעה"ת משמו וכן הגי"ת בשם תומת ישרים הא דאמרינן בגמ' מילתא דלא רמי' עלי' לאו אדעת' לא דמהימן לומר פרוע רק כלפי מילתא דר"ש דאמר הוחזק כפרן וע"ז קאמר רבא מילתא דלא רמי' וכו' ואם כן די דלא מהימן דכבר פרע אבל אי טען פרעתי אחר כך נאמן דלא הוחזק כפרן והרמב"ן בחדושיו. לב"ב מפרש הא דאמרינן לאו אדעת' היינו דיש עדים אחרים מעידים על הפרעון רק ס"ד מדהא שקרי הא נמי שקר' ואולי פרעון ההוא היה סטראי דהא הוד' דעל חוב הזה לא פרע רק בפני אילו והם מכחישים אותו ועז"ק רבא לאו אדעתי' הואיל ולא רמי' עליו וטעה בין עדים לעדים אבל בדליכא עדים לא מהימן כלל והרשב"א בתשובה סי' תתקס"א כ' דעתן וכ' דאין דעתו מכרעת במקום גדולים והיינו הרמב"ן וראב"ד הנ"ל ובדברי הרמב"ם העיקר כמ"ש ה"ה דכן מור' לשונו לחלק באומר סתם פרעתיך בפני פ' ופ' דצריך לברר ואם הכחישו חייב לשלם בין שאמר בלשון שלילא הלא פרעתיך בפני פ' ופ' אך לא מטעם שנתנו דזה יותר רמי' אדעתא מזה דהא הרמב"ם לא מפרש רמי' אדעתא על הלוה כי אם על העדים ומה נ"מ בעדים אם הלוה אמר בלשון החלט או לא וכן הק' ג"כ הלח"מ אלא נראה באומר פרעתיך בפני פ' ופ' הוה כקבלו עליו שיהיה הדבר כמו שיאמרו אם באמת ואם בטעות וזהו כל ענין שצריך לברר דאמרינן בעלמא דאמרינן קיבל על עצמו לבירור הזה יהיה איך שיהיה ואף זו באומר בלשון החלט פרעתי בפני פ' ופ' היינו שמסכי' לכל מה שיאמרו ואם כן אי אמרו דלא פרע אף דאפשר דטעו מכל מקום הא קיבל עליה משא"כ באומר הלא פרעתיך וכו' לא נתכוון רק להזכירו למלוה וליתן לו אות ומופת שיהיה מידכר בפרעון וישים בזכרונו שאלו העדים היו במעמד הפרעון כמו שאמר אח"כ הדין הלא פרעתיך בצד עמוד פלוני. שהוא ג"כ רק להזכיר להמלוה ולכך אף דעדים מכחישים לית לן בו דעדים לא רמו אנפשייהו ולא קיבלן וא"ש ובש"ע לא נזכר הלא פרעתיך לשון שלילא רק פרעתיך ופשיטא דחייב לשיטת הרמב"ם ואם כן הרי כאן הרמב"ם וראב"ד והרמב"ן והרמ"ה דמחייבים והרשב"א מאן להכריע למולם ופשיטא דיש כאן ספיק' דדינא ואי תפס משל לוה אפילו בעדי' לא מפקינן די"ל קים ליה כהנך רבוות':