אורים ותומים, תומים · סימן ז׳, ט׳

אין דיניהם דין. הרב ב"י כתב דמדברי הרמב"ם משמע דמסכי' לדעת הגהת הרא"ש דאם דנו דינהם דין וכן הפרישה מסתפק בזה והרב בעל תשובת עבודת הגרשוני סי' ל"ג בסופו נמשך אחרי ב"י להכשיר לשיטת הרמב"ם בדיעבד. ואמת כי בספרו היד החזקה דבריו סתומי' מבלי הכרע אבל מ"ש בנדה בפי' המשנה כל הכשר לדון וכו' דהקשה למה לא אמר דשונא פסול לדון וכשר להעיד ותי' דאינו פסול הקיים דכי יעבור אהבה ושנאה יחזור לכשרותו (ועיי' מהרי"ק שרש כ"א) ואלו ס"ל דבדיעבד דינו דין אין מקום לקושייתו דהא פסול דיעבד משמע ואיך ימנה אוהב ושונא דבדיעבד דינו כשר ולא חל עליו שם פסול א"ו דס"ל כדעת הרא"ש דבדיעבד פסול ונכונים דברי הטור דלא הביא דהרמב"ם חולק בזה אהרא"ש כמו שהקשה הב"י. ועיי' באורים שכתבתי בשם תשובת ח"י דאם בע"ד זה רוצה להכשיר שושבין של שכנגדו דאין חבירו יכול לעכב. ונר' לזה ראי' מדברי התו' בנדה דף נ' ד"ה ור"מ וכו' דהקשו למה לא אמרינן לאתויי אוהב ושונא דכשרי' להעיד ופסולים לדון ותי' דלא פסיקא ליה שהרי לכל עולם כשירים עכ"ל והדבר צריך ביאור דגם קרובים פסולים רק לאותן אנשים שהם קרובים לו ולא לזולתו ומ"מ נכלל בכלל כל הפסולים להעיד פסולים לדון כמ"ש הטור וכל מחברים ולכן נר' דמ"ש לכל העולם ר"ל אין אחד דפסול לו בשלמא קרובים לקרוביהם פסול בהחלט דאף דיכשרו הבע"ד יכול הבע"ד השני לעכב ויכול לערער שלא ידון לו קרובו ואם כן הפסול בהחלט. אבל אוהב ושונא אין כאן פסול בהחלט דאם ירצה שכנגדו להכשירו אין זה שהוא לו שושבין לעכב ואם כן אין זה פסול בהחלט שיכלול אותו בכלל פסול לדון דאין כאן פסול דמי שהוא פסול אין רשות ביד בע"ד אחד להכשירו בלי קבלת כל שני בע"ד וזהו פי' התו' דלכל עולם כשירי' הרצון אפי' לשושבין דהרי רשות ביד שכנגדו להכשירו כנ"ל ומדוקדק לישנא דתו' דהרי לכל עולם כשירים וא"ש. והנה יש לדקדק במ"ש דשונא פסול לדון דקשה קושית הגמ' אטו בדיין רשע עסקינן והא כתיב לא תשנא אחיך בלבבך ועכצ"ל כתי' הגמ' דראהו עובר על דבר עבירה אם כן קשה הא דקיי"ל סנהדרין שראו באחד שהרג הנפש או שאר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד אם ראו ביום הם נעשים דיינים ואיך אפשר הא ה"ל שונאים שראו שעשה עבירה גדולה כזו ואם שונא פסול לד"מ כ"ש לד"נ (ועיי' לקמן סי' ל"ג מ"ש בזה) וצ"ל דהא דאמרינן הרואה בחבירו דבר עבירה מותר לשנאותו היינו שיש לו בלא"ה תרעומת עליו מחמת דבר רשות וענין עה"ז רק מחמת זה אסור לשנוא אותו אבל ברואהו עובר דבר עבירה אז הותר לו הרצועה לשנוא אותו והא דאמרינן דשונא פסול לדון לא חזי לי' זכותו היינו בשונאו שהרע לו וטבע החומרי לשנוא ובזו אינו מניח לו להפך בזכותו אבל אם אין שונא לו מחמת ענין עה"ז רק מחמת ענין שמימי והוא שנאת הנפש וחפצי שמים בזו מותר לדון כי בזו מכל מקום יחפש בזכותו וידביק בדרכי ה' החפץ בהצדיק רשעים ומצדד למאד בזכותם. ולכך כשירים לדון דיני ממונת וד"נ אבל בשונאו מחמת שהרע לו רק כ"ז שלא ראהו עובר עבירה אי אפשר לשנאתו מחמת איסור אבל כשראהו מותר לשנאותו אבל מכל מקום השנאה מסתעף מחמת ענין עה"ז ואז לא חזי לי' זכותו ופסול לדון: