אורים ותומים, תומים · סימן ז׳, ו׳

שתויי יין כו' הרב בעל כה"ג הקשה דמבואר במדרש רבה פ' נשא שתה רביעי' יין אל יורה שתה רביעי' יין אל ידון וכתב דהגמ' שלנו חולק. וצ"ע דראי' התו' אין ראיה ברורה כ"כ לסתור דברי המדרש דכל ראי' התו' בסנהדרין דף מ"ב מהא דאמרי' דבד"נ לא היו שותים יין כל היום כולו משום קרא לרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו משמע דווקא ד"נ אבל לא ד"מ ומזה אין ראי' דוודאי בד"מ אי מלין דין דיכול אח"כ לשתות יין דקודם שיגמור הדין למחר בין כך יהיה סר יינו מעליו ויתיישב בדינו אבל בד"נ שהיה מלין דין עד למחר ומ"מ לא היו רשאים ביום ההוא לשתות יין אף דקודם ג"ד יהיה יינם סר מעליהם מ"מ לא ראוי להם להסיח דעתם רגע א' מלעיין במילתא אולי ימצאו לו זכות ולכך לא יהיו שות' יין לבלבל דעתם וזה מותר בד"מ אבל אם שתה יין שיהיה יכול לדון ולגמור דין בעודו יינו בקרבו ולא סר מעליו מנלן ולמה יהיה זה קל מאיסור והיתר הלא אין לך מקצוע יותר בתורה מדיני ממונו' שצריך ישוב ובקל הדברים מתחלפי' וצריך ישוב הדעת למאוד. ובכה"ג משמע דעיקר ראי' מהא דאמרינן אל יורה משמע לדון מותר והמעיין בתו' משמע דאין זה ראי' רק התו' כתבו דמהך דאין יורה אין קושיא די"ל דווקא הוראה ולא דין אבל מ"מ אין ראי' משם. ולכן גם בזה צ"ל דס"ל לתו' לחלק דבשלמא בהוראה דיכול להורות לבדו וא"צ צירוף כלל אסור לשתו' אבל בדין דצריך שלשה וזה לא שכיח דכל שלשה ישתו וישכרו לא אסרו דשנים יזכירו אותו ואם יראו שדעתו בלתי צלול לרב יינו יזהירו אותו להמתין ולא ימהר לחתוך הדין. וזהו ההבדל בין ד"נ לד"מ דשם אפי' אחד מכל ב"ד של כ"ג לא היה יכול לשתות יין משא"כ בד"מ דמותר אבל יחיד מומחה דדן יחידי ודאי דאסור לשתות יין כמו חכם המורה. ובזו יובן דברי המדרש רבה הנ"ל דאוסר אף לדון וכן נראה נכון. שוב מצאתי בתשובת הב"ח ג"כ להחמיר מהך דרש דמדרש וכ"כ ר"י באגרת התשובה אלא שלא נחית לחלק בין יחיד דדן ועכ"פ יש להחמיר אם שתה כדי לשכר למנוע עצמו מהדין עד שסר יינו: