המנדה כו' דין זה למד הרב רמ"א מהך עובדא דפ' י' יוחסין דר"י שמתיה להאי גברא והדר אכריז עליה דעבדא הוא והסמ"ע פקפק דאפשר דכבר התיר נידוי אבל קודם לכן לא ובגמ' משמע דעדיין לא התיר נידוי דשדר לי' הזמנת' לקמי דר"ן ואמר מ"ט שמתיה להאי גברא. אבל בגוף הדבר והראיה אני נבוך דלכאורה משמע משם להיפוך דהא ר"ן שאלו מ"ט שמתיה מר וא"ל דציער שלוחא דרבנן והקשה המהרש"א בחדושי אגדות ל"ל הך ולא אמר שביזה אותו ומנדין על כבוד הרב ודחק משום ענוה תלה הדבר בבזיון צער שליח' דרבנן. אבל באמת אילו נידהו בשביל כך לא היה יכול לדונו אח"כ לעשותו עבד אבל הואיל ומחל על כבודו לרב ענותו ונידהו בשביל שציער שלוח' דרבנן א"כ אינו נוגע כלל לדבריו ויכול לדונו כחפצו ולק"מ. וא"כ אין כאן ראי' כלל ובאמת בד"מ הניח דין זה בצ"ע:
אורים ותומים, תומים · סימן ז׳, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.