אורים ותומים, תומים · סימן ס״ט, י״ב

ואם אין מודים וכו' הסמ"ע ביקש ליישב דברי הטור ובעה"ת דמצריך אפילו בהודה בחליו שיתקיים דאל"כ דילמא שלא להשביע אמר כן וכ"כ רמ"א בד"מ והש"ך הקשה דא"כ דאף דנתקיים מכל מקום דילמא פרע ושלא להשביע הודה דחייב ונר' דיש להם ראיה מהא דסוף גט פשוט אמר תנו קיימו לשטרא לא אמר תנו לא קיימו לשטרא ואמרי' שם במקוים אמרי' דנאמן והקשו תוס' מה צורך לנאמנות דילי' ואי לפטרו משבועה מה בכך אף דאמר מנה לפלוני מכל מקום דילמא פרעו ושלא להשביע הודה ויצטרך שבועה ותי' התו' דאם שטר מקוים אין רגיל להודות שלא להשביע דהעולם יטעו ויחשבו דלא פרעו הואיל דשטר מקוים ביד שני ואם כן אף כאן לענין כת"י אי נתקיים אינו מודה שלא להשביע דחושב דהעולם יטעו ואי דשם איירי בשטר דא"נ לומר פרעתי וכאן איירי גבי כת"י דנאמן לומר פרעתי דמ"ש לענין שצריך לישבע גבי שטר שוה לכת"י וכמו דלא אמרי' דשלא להשביע הודה וסמיך עצמו אדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע כו' אף בכת"י לא אמרי' דהודה שלא להשביע וסמך אדין דטוענין פרעתי גבי כת"י ועוד הא הרמב"ן שם ויתר מפרשים מוקי' ליה הך דמנה לפלוני מנה פקדון ולא מנה מלוה מכל מקום בשטר מקוים נותנים ולא אמרי' שלא להשביע הודה וסמך עצמו דטוענין ליתומים פרעתי במגו דנאנסו ועכצ"ל בשטר מקוים והודה לא אמרי' כת"י ואם כן ה"ה לכת"י דשוה דין כת"י למנה פקדון בשטר דבשניהם טוענין פרעתי וא"ש אבל באמת הש"ך תי' יפה דצוה בחוליו סתם דיש לו ממנו כת"י דחייב לו ולא פרט הסכום אם כן י"ל דחייב לו דינר והוא זייף זה כת"י העשוי במנה ולכך צריך קיום ותי' נכון הוא אלא דא"א לכוונו במ"ש פטור בלא נתקיים דעכ"פ חייב ליתן לו הפחות מה שנהוגים לכתוב בשטרות אם דינר אם שקל. ויותר נר' דכך פי' צוה בחליו שכל כת"י שביד שמעון אינם בחזקת פרועי' כי זהו יודע כי מעולם היה זהיר כי לא הניח תחת ידו כת"י פרוע ולא פרעו אם לא שהחזיר לו כת"י אבל אין מודה דחייב לו בהחלט ואם כן א"ש אם נתקיים איך אפשר לטעון פרוע הא הודה כי מעולם לא פרע בלתי החזרת הכ"י אבל באין מקוי' אמרי' מזויף הוא ואין חייב לו כלל כי לא הודה דחייב ולפמ"ש הש"ך ולפמ"ש מיושב קושי' מהר"ם מ"ש בס"ק הקודם בתוס' דיש נ"מ אי טענינן ליתמי פרוע או מזויף באופנים הללו ואם טענין מזויף אינו גובה ואם טענין רק פרוע גובה ופשוט. אך על נידוהו ומת בנדוי קשה ליישבו וכמו שבאמת הרמ"א הגיהו ומ"ש הב"ח דחהו הש"ך ולכן נר' כפי מ"ש הב"ח ודרישה לא הוי נדוי לשלם בהחלט דא"כ היינו פס"ד וא"צ לכת"י רק הנדוי היה בסרבנות לבוא לב"ד ולכך במקוי' אמרי' אלו פרעו למה סרב עד שנתנדה יבוא לב"ד ויאמר פרעתי משא"כ באינו מקוי' י"ל דהיה למלוה עדים שיכולים לקיימו והיו רחוקים ללוה וקרובי' לבניו ולכך בחייו דידע דעדים הללו יעידו כן מה לו לבוא לב"ד לכך סירב ולא טען מזויף משא"כ עכשיו דנפסלו עדים טענין מזויף דלא מצי להביא עדים כי נפסלו וכל חששא לטובת יתומים חוששים. או י"ל יש עד א' המכיר ומקיים ולכך בחייו סבל נדוי דחושב אם אטעון מזויף אצטרך לישבע ואהיה אחר כך חשוד עפ"י שנים הבע"ד והעד מצטרפי' לפוסלו כדלעיל סי' ל"ד ועיין תוס' ב"ב בשמעתי' דנסכא דר"א ולכך סבל נידוי אבל במותו אין מועיל ע"א לגבי יתומים ולכך אין מוציאי' ודוק: