אורים ותומים, תומים · סימן ס״ח, ח׳

וי"א דה"מ ששמות העדים מובהקין וכו' הש"ך בס"ק יו"ד תמה על הרמ"א דלמה השמיט דעת הרא"ש דסבירא ליה דגזרינן מובהקים אטו א"מ כת"ק דפליג על ר"ש ע"ש וביותר יש לתמוה דהא לעיל בסי' א' גבי שטר מתנה כתב להדיא אפילו נמסרו בעדי ישראל ולא כתב דבשמות מובהקים כשר ש"מ דסבירא ליה כהרא"ש דאין הלכה כר"ש וכן בא"ע סי' ק"ל פוסק מחבר דלא כר"ש לפסול אפי' בשמות מובהקים וכמ"ש המ"מ שכן דעת הרמב"ם והרמ"א לא הגיה שם כלל: ולכן ליישבו נברר ראשון דברי הרא"ש בפ"ק דגיטין שהוא צריך ביאור דכתב במסקנא לפסק הלכה וז"ל שטרי מתנה הנעשה בערכאות הואיל וליכא דינא דמלכות' וכו' חספח בעלמא הוא ואפי' נמסר בפני ישראל דחיישינן שמא ימסרם הנותן למקבל בפני ערכאות גוים שיהיה סובר כמו שנאמנים חותמים נכרים כן נאמנים למסור בפניהם והא ליתא דוקא לחתום שקר לא מרע נפשי' אבל בעדות בע"פ מרע נפשי' ומשקרי ואפילו בשמות מובהקים אטו א"מ עכ"ל. ודבריו תמוהי' ראשון למה בחר הטעם דאתו לסמוך עליו ולליקח אותן הנכרים לע"מ ולא פי' בפשוט דהא בעינן ע"מ ואם יבא שטר מתנה זו למקום אחר יחשבו דהני עדים ישראלים ויאמרו דחזקה דהיה שם ע"מ כמו בכל שטרי מתנה וזהו שקר דהם נכרים ואצלם ליכא חזקה זו ויפסקו עפ"י חספא בעלמא וכ"כ רשב"א בריש גיטין גבי הלכתא כר"א בגיטין פי' זה ע"ש: ואמת דגם רש"י מפרש בגמ' כך מזויף מתוכו דלמא אתו למסור קמייהו וכ"כ המ"מ בפ"א מהלכות גרושין אבל מ"מ צריך טעם לכולהו למה לא פי' כפשוטה כהנ"ל וכמ"ש רשב"א שנית כיון דשטר מתנה שלהם אף דלא משקרי אין מועיל כקושי' הגמ' חספא בעלמא א"כ מה צורך לרא"ש לומר דבע"פ משקרי ויש הבדל בין כתב לבע"פ ל"ל זה אף דקושטא קמסהדי לא יהיה עדותם בע"פ יותר מכתב הא חספא בעלמא הוא בדבר שצריך קנין בשטר כמבואר בגמ' ועוד ל"ל זה דיטעה בין כתב לבע"פ ולמה לא אמר בפשוט דיחשוב דהן ישראלי' כמ"ש כל המחברים ועוד דא"כ דחשש דידע שהן נכרין ומ"מ ימסור בפניהם דיטעה בין כתב לבע"פ א"כ פשיטא דאין הבדל בין שמות מובהקים לאינו מובהקים דכל טיבו של ש"מ להכירו שהוא נכרי ואם אמרינן דאף דידע דהוא נכרי ומ"מ ימסור בפניו מה יועיל ש"מ וא"כ קשה להולמו מ"ש דגזרינן ש"מ אטו א"מ מה צורך לגזירה הלא לפי טעמו אין נ"מ כלל בש"מ ועוד לדבריו בשטר שנעשה בהדיוט וע"מ יש להכשיר דלא אתו למטעי הואיל והכשירו בכתב דגם בכתב פסולים וגיורא בארעא וכו'. ולישבו נראה בקושי' ראשונה דלמה לא פי' כפשוט' דאתו לסמוך עליו בחושבו דהיה ע"מ י"ל דקשי' ליה לרש"י קושי' התוס' דר"ש דמכשיר בע"מ וש"מ א"כ למה פוסל בזמן שנעשה בהדיוט מ"ש וכמ"ש התו' באמת ישוב דוחק ולכן ס"ל לרש"י דודאי יש כאן כל חששות במזויף מתוכו אי דיקחם לע"מ כפירושו או כמ"ש רשב"א בבא הגט לפנינו נחזקם בישראלי' ונימא מסתמא היה ע"מ כהנ"ל והנה ס"ל לרש"י לטעם רשב"א ודאי דאינו מועיל ש"מ דאם במדינה זו שם מובהק הוא מי יודע במדינות רחוקים אם לא שם אף ישראלים שמם כך כדאמרינן בא"י אין שמות ישראל כשמות גוים ובמד"ה רוב שמות ישראל כשמות גוים וא"כ יש לחוש מה יועיל ש"מ אולי תלך האשה בגט למדינת הים ושם יחשבו דהם ישראלים כי שם גם ישראלים נקראים בשם כך יסמכו עליו כמ"ש רשב"א אבל חששא דרש"י לא שייך דיברו למסור בפניהם דבמקומם דיש להם ש"מ הלא ניכרין בגיות וליכא למטעי והנה זהו הכלל דאין הבעל עשוי לקלקל אשתו בידי שמים ליתן לה גט פסול ולכך לר"א דבעי דוקא ע"מ אין כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו אולי יתנו לה בינו לבינה בלי ע"מ ואינו גט אלא דסמכינן חזקה דלא מקלקל אותה לגרשה בלתי ע"מ ולפ"ז בבא לפנינו שטר הגט בערכאות דלא משקרי וא"כ בלי ספק נתן הבעל הגט לגרש אשתו דלא משקרי וא"כ אף דלאו בני כריתות נינהו מ"מ אם הבעל נתן גט לאשתו חזקה דעשה כהוגן ומסר לה בע"מ וא"כ באמת היא מגורשת דע"מ כרתי ומה חשש פיסול יש כאן דאתי למסמך עליו כל כי האי יש לסמוך ואין כאן חשש תקלה. ולכן צריך לומר חשש תקלה דהבעל יטעה ואף דודאי ימסור בע"מ מ"מ ימסור בפני גוים כי יטעה שהם ישראלים אך בזה מהני שם מובהק דלא אתי למטעי כמש"ל וכן כתב הש"ג בשם ריא"ז גט העולה בערכאות ושמות מובהקים כשר והיינו מטעם שכתבתי דודאי היה ע"מ דהא לא משקרי וחזקה דעשה כהוגן ולומר דחשב דהם ישראלים ל"ל דהא יש להם ש"מ ופסק כר"ש. ולכך בהדיוטות פסול דאולי משקרי וליכא חזקה ודבריו ברורים כשיטת רש"י ורבים נתקשו בו ולק"מ. ולפ"ז א"ש בזמן שנעשה בהדיוט אף בש"מ פוסל ר"ש דודאי הא ליכא למיחש דיסבור שהם ישראלים וימסור קמייהו דהא שמותם מובהק בגיות רק יש כאן חשש דרשב"א דאתי למסמך עליו דיחשבו דהם ישראלי' ובזו אין מועיל ש"מ כמש"ל דלמא יבא הגט למדינת הים. וליכא למימר מה בכך הא חזקה דבעל מוסרו בע"מ דמי יימר זה דלמא הבעל לא גירשה כלל ולא היה דברים בעולם דהא הדיוט' חשידי דמשקרי ולכך פסול לכ"ע ואין מועיל ש"מ משא"כ בערכ' דלא משקרי וא"כ ליכא חשש דאתי לסמוך עליו כמ"ש דבאמת יש לסמוך רק כל חשש דימסור בפניה' בחזקת ישראל' ולכך בש"מ כשר. ונראה דס"ל להרא"ש דהך חזקה דאמרינן בגט ה"ה במתנה נמי דג"כ חזקה דאין מוסר הנותן למקבל רק בע"מ דאל"כ לר"א דס"ל ע"מ כרתי איך כותבין שטר לנותן אעפ"י שאין מקבל עמו למ"ד עבחז"ל דלמא לא ימסרו בע"מ ועיין מש"ל בסי' נ"א בזה אלא דחזקה דכיון דנותן בדין נותן ומוסר בע"מ ודין מתנה שוה לגט וכן מוכרח לפמ"ש ברש"י דהא לחד שנוי' אמרינן בגיטי נשים והיינו אף מתנה ועל זה מכשיר ר"ש בע"מ וש"מ ולא חיישינן דבמד"ה לא שייך ש"מ כמ"ש לרש"י אלא דגם במתנה איכא הך ולכך נתן הטעם ג"כ דיסמוך עליו לע"מ אך נראה דס"ל להרא"ש כמ"ש הגהת הרא"ש והמרדכי בשם ספר החכמה מר' יקיר דמן התורה גוי' כשרים לעדות אם נודע דלא משקרי וכ"כ רש"י גיטין דף ט' ע"ב ד"ה חוץ מגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו שאינו בתורת גיטין וקדושין אבל על הדינים נצטוו בני נח וכו' ע"ש הרי דמורה דהם בני עדות דהא הם בכלל דינים והם בתורת עדות. ולדבריהם צ"ל מה פריך בגמ' גבי מתנה הא חספא בעלמא הא הם כשירים לעדות אי לא משקרי וצ"ל כיון דע"ח כרתי ובע"פ אי יאמר אלף פעמים שדי נתונה לך אין מועיל רק בכתב והם עושים הקנין בשטר דע"י החתימה בשטר נעשה הקנין א"כ כמו דאמרינן לאו בני כריתות נינהו אף אינהו לאו בני קנין השטר נינהו ואין שטר בנכרי דאין שטר קונה בנכרי כלל וא"כ לאו בני קנין הם ובפרט לאביי דס"ל עבחז"ל והם עדי חתימה כרתי הם הזוכי' בחתימתן בשביל המקבל ולכך ע"ח כרתי דהם הזוכי' בשביל המקבל ועיין במהרש"א ב"מ דף כ' כתב להדיא לר"מ דס"ל ע"ח כרתי עבחז"ל דאורייתא דהם הזוכי' בשביל המקבל ועיין מש"ל סי' ל"ט דמוכח דאף לר"א צ"ל כן דאל"כ מנלן לומר כן לאביי וא"כ דהוא מתורת זכי' ונכרי לאו בני זכי' דלאו בתורת שליחות וזכי' מתורת שליחות ושפיר פריך הגמרא חספא בעלמא. ולפ"ז קשה מה מזויף מתוכו יש כאן למסמך עליו הא בררנו דליכא חששא ואי דימסור בפניהם מה בכך דימסור בפניהם הא בעדי מסירה לא הם עושים קנין כלל ולא זוכים בשביל המקבל רק המקבל זוכה בקבלת ומסירת שטר והם רק עדים על המסירה והא נכרים כשרים לעדות וא"כ מה חשש פיסול יש כאן ולכך הוצרך הרא"ש לומר דבע"פ משקרי אפילו ערכאות וא"כ אם יקחום לע"מ יהיו פסולים דמשקרי והרא"ש ס"ל כרשב"א בחדושיו דזה לא יטעה למוסרו לעדים דקאים קמי' שהם ישראלים דהא מכירן ובפרט הרא"ש דס"ל עולים בערכאות פי' דהערכאי בעצמו הוא המעיד יהכותב כמ"ש הטור וא"כ איך יטעה ויחשוב לערכי ישראל ולכך הוצרך הרא"ש לומר דאמת דידע דהם נכרין רק דיטעה כהנ"ל. וס"ל להרא"ש דמה בכך הא מ"מ ליכא כאן חשש פיסול דאם יבאו בגט או מתנה לב"ד והב"ד הם יביטו יראו בו דחותמיהן גוים לא יסמכו על חזקה דהיה ע"מ דיחושו אולי הם ע"מ ויצטרך להביאן לב"ד הע"מ ובעלמא סמכינן אחזקה אבל כאן אתרע חזקה די"ל כמ"ש הרא"ש דמסרו לפני גוים רק בשמות בלתי מובהקין י"ל דהב"ד יחשבו דהם ישראלי' ולא אתרע ויסמכו אחזקה אבל בשמות מובהקין ליכא למטעי לר"ש (וזהו לא ס"ל להרא"ש כמ"ש לרש"י דבמדינות רחוקות אין מועיל ש"מ רק ס"ל כמ"ש התו' על נעשה בהדיוט) ולת"ק דר"ש גזרינן אטו שמות שאינו מובהקין במובהקין. וא"כ שפיר פסולים ולק"מ ומעתה לא קשה ג"כ מש"ל בנעשה בהדיוט מה איכא למימר דהא לא יטעה כנ"ל דבהדיוט א"צ לזה די"ל דהב"ד יטעו שהם ישראלי' ויסמכו אחזקה ובאמת כולו שקר דהבעל לא צוה מעולם לגרש או ליתן דהם בחזקת משקרי וא"ש דמכל צד פסול: וזאת תורת העולה מהנ"ל חדא דמה שכתב הרא"ש דכי מהימנו הערכאות בכתב אבל בע"פ לא מהימני והמרדכי כתב להדיא דאפי' בע"פ מהימני הערכאות. נראה לפמ"ש דתלי בזה אי גוים כשרים לעדות ד"ת או לא דאי כשרים לעדות ד"ת מוכרחין לומר כמ"ש הרא"ש דבע"פ משקרי אבל אי אמרינן כדעת התו' דגוים פסולים ד"ת א"כ אצ"ל דבע"פ משקרי דמה בכך דקושטא קאמרי ליכא כאן עדות כלל ועוד נלמד לכאורה מדעת התו' והרא"ש דמחשבי הך שטרי מתנה לחספא בעלמא אי ליכא ע"מ דהא דכתבו התו' בגיטין דף ד' ד"ה דקי"ל וכו' ובדף יו"ד ד"ה חספא וכו' דא"צ ע"מ רק הודאת בע"ד כק' עדים אין פרושו דמודה דמסרו ליד המקבל דא"כ מה טעם יש לפסול בהך שטרי מתנה דחתום ערכאות דכיון דלא משקרי א"כ וודאי מסרו ליד המקבל ואנן סהדי דמסרו לידו והוי ע"מ ומ"ש דחתומים עליו עדים ישראלים אי חתומים עליו גוים סוף כל סוף לא משקרי דצוה ליתן לזה והשטר בידו הרי ברור דהוא מסרו והא א"צ ע"מ במתנה ובינו לבינו נמי מועיל וכיון דלא משקרי ע"כ מסרו לידו והרי כאן ע"מ וזהו דעתו של רש"י ז"ל דפי' דה"ל לוקמי כר"א בע"מ וכי נעלם מעין רש"י דאף במתנה אמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו בהני תרי גיסי דשם אין כאן ראיה על המסירה דקרובים לא מהימני אבל כאן בערכאות דמהני דלא משקרי רק דלאו בני עדות או זכיה נינהו א"כ כיון דלא משקרי ודאי בא לידו. ואנן סהדי דמסרו לידו והרי כאן ע"מ ולכן דברי התו' והרא"ש דה"ל מזויף מתוכו קשה להבין דהא יש כאן ע"מ ולא דמי לגט דה"ל דברים שבערוה ולא מהני מסירה בינו לבינה. ולכן צריך לומר דמ"ש התוספות בהודאת בע"ד היינו דחתום עליו בע"ד והודה שנתנו או כתוב בכת"י אבל כתוב על הנייר מבלי חתימה אף דמודה דנתנו לו אינו כלום דאין כאן תורת שטר רק נייר בעלמא מסרו לו לצחק בו ובעינן דיהיה עליו תורת שטר או חתום בעדים או כתוב או חתום בחת"י או מסרו בעדים והן משוי לי' לשטר אבל מוסר נייר בינו לבין עצמו שכתוב בו שדי נתונה לך אינו כלום וכן הוא בזה בעדים גוים כיון דלאו בני עדות או זכי' נינהו ה"ל כאלו לא חתמו כלל ומה בכך דאמת אתם זהו שנראה ברור בכוונת התו' וכן נראה. ואמת דיש מקום לדחוק ולומר דמה בכך דלא מסהדי שקרא בשלמא בחתומים ישראל אמרינן איך מגיע השטר ליד המקבל או מיד הנותן וא"כ קנה במסירה או דעדים מסרו ה"ל כשלוחים של הנותן וקני ליה אבל בחתומים גוים אמת דנמסר לידו ובצווי הנותן רק הואיל ואין שליחות לגוי אף דמסרו הם בצווי הנותן לא זכה המקבל וזהו דוחק דכיון דנמסר לו ה"ל כע"מ ולכן ברור הדבר כמ"ש ובזו נחלקו התו' ורא"ש עם רש"י. ועיין מש"ל בסי' מ"ב בזה ע"ש: ואחרי שבררנו דברי הרא"ש נשוב בדברי הרמ"א ונראה דהנכון כדברי רמ"א דהשמיט דעת הרא"ש דהא באמת רש"י מפרש הך דר"פ בשטרי דפרסאי דמיירי דיש ע"ח גוים וכ"כ הרשב"א להדיא דמיירי בע"ח גוים הדיוטות וכ"כ הר"נ והרא"ש הקשה דאיך פסק כר"ע ולא כחכמים ולכאורה אין זו קושי' דהא בתוספתא כך שנוי' וכן הביאו הרמב"ן במלחמות כל שטרות העולים בערכאות אעפ"י שחותמיהן גוים ר"ע מכשיר בכולן וחכמים פוסלין בגיטי נשים ושחרורי עבדים. והיינו כת"ק דס"ל אפילו בע"מ ושמות מובהקים ס"ל לחכמים דפסול משום גזרה. ואר"ש לא נחלקו על שטרות העולים בערכא' שהה כשרים ואפי' גיטי נשים וכו' לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שר"ע מכשיר וחכמים פוסלים חוץ מגיטי נשים וכו' היינו כשמעתין. וא"כ לפי דקי"ל כת"ק לא נחלקו ר"ע וחכמים כלל בשאר שטרות ולכ"ע כשר בע"מ וש"מ רק פליגי בגט או מתנה למ"ד תני כגיטי נשים וא"כ מה קושי' ר"פ כר"ע הא לת"ק לכ"ע שארי שטרות כשר ולכאורה הדבר תמוה על הרא"ש אמנם הרא"ש הקשה דהא אין טעם למה מתנה פסול אפילו בע"מ וש"מ ושארי שטרות יוכשרו בע"מ וש"מ וע"כ דליתא ולת"ק אפי' בזה פסלינן רק י"ל בשלמא במתנה איכא רק חששא וספק א' אם לא יבדילו בין ש"מ לאין ש"מ דאם באמת יטעו ויסמכו הרי פסול גמור דמתנה הנעשה ע"י נכרי' בע"ח וע"מ פסול לגמרי ואין ממש במתנה וא"כ אם יטעו ויסמכו על הנכרין הרי עושין גזל גמור ומכ"ש בגט ולכך גזרו אבל בשטרי הלואה אף דחותמיה' גוים וע"מ כמו כן נכרין וכי ודאי פסול אלו המעשה אמת הא כשר רק אנו חוששין דלמא משקרין וא"כ הרי כאן חששא רחוק' לגזור בש"מ ספק אי יטעו ויסמוכו על נכרי' ואת"ל דיטעו ויסמכו מאן יאמר דלא העידו האמת וכי ודאי משקרי וא"כ בזה ודאי אין לגזור אך הרא"ש לשיטתו כמש"ל דס"ל אלו לא משקרי אף במתנה כשר בע"מ כמש"ל דהם בני עדות והוא רק חששא אולי בע"פ משקרי וא"כ חזר הדבר להיות שוה כמו שטרי הלואה וכנ"ל וא"ש דהקשו כן על רש"י אבל לפי דקי"ל לעיל סי' ל"ד סי"ט דגוי פסול לעדות. ומשמע' הרמב"ם ורוב מחברים דפסול ד"ת וא"כ א"צ לחלק בין בכתב ובע"פ דבע"פ משקרי רק אמרינן כמרדכי דלעולם לא משקרי ומ"מ פסול וא"כ שפיר יש לחלק בין מתנה לשטר הלוא' וא"כ צדקו דברי הרמ"א שהשמיט דברי הרא"ש דס"ל לחלק ובזו בשטרי הלואה לכ"ע בש"מ כשרים משא"כ בשטר מתנה אפילו בש"מ פסול משום גזרה אטו אין מובהק ולק"מ ודוק כי הדברים ברורים וביותר בדברי הרא"ש ורש"י כנ"ל: