אורים ותומים, תומים · סימן ס״ז, כ״ח

נאמן אדם לומר וכו' הוא דעת הרא"ש והרי"ף השמיט הך מימרא דרב והעתיק רק סתם משנה בכתובות ת"ק ס"ל דאין ב"ח גובה שלא בפרוזבול ורשב"ג אמר מהסכנה ואילך ב"ח גובה חובו שלא בפרוזבול מזו ישפטו דס"ל דאין הלכה כרב אבל הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה פסק דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ונתן טעם מן הסכנה ואילך ופי' בו הכ"מ דס"ל לא בשעת הסכנה לבד אמר רשב"ג כי אם מסכנה ואילך בטלו לתקנה דצ"ל פרוזבול ועשו דמעולם נאמן לומר פרוזבול היה לו ואבד אפילו בטלה סכנה וכ"נ מדבריו בפי' המשנה והנכון אתו וכן משמע בירושלמי כתובות שם דמן הסכנה ואילך בכל זמן נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד וא"כ אף דברי הרי"ף יש לפרש כן דס"ל כרמב"ם ולכך העתיק משנה שם כסתם ולמדין דברי הרב מדברי התלמוד ז"ל. אך עדיין יש להקשות א"כ מה פריך הגמרא שם גיטין דף ל"ד ע"ב על מ"ד דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מהא דתנן שט"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו והוצרכו לומר תנאי היא בברייתא ולא קאמר הא רשב"ג היא במשנה דמסכנה ואילך אין צורך לפרוזבול כלל. ובפרט הקו' שם בגמרא לרב ורב ס"ל דכל המשנה רשב"ג היא כמבואר בגמרא שילהי הכותב ומה שיש לתרץ היא או די"ל דודאי יש נ"מ אי נאמן מטעם דחזקה לא שביק התירא ועביד איסורא. או דמן הסכנה ואילך א"א לשמור פרוזבול וכך תקנו שיהיה נאמן בכך הואיל וא"א לשמור. דבלא"ה הר"ש בפ"ט בשביעית נסתפק אי יש לו פרוזבול משטר מוקדם לשטר זה וחזינן דשמרו אי נאמן לומר ע"ז דמחמת סכנה קרעו ולא ביקש לשמור אותו ע"ש דנבוך בפי' התוספתא והלחץ לפרש התוספתא הכריחו כן אבל כתב הרמב"ם שם בפי' המשנה דט"ס הוא בתוספתא וא"כ מיסתבר דהיכי דחזינן דיש לו פרוזבול על שטר אחר דלא שייך לומר מחמת סכנה קרע זה. וכ"כ הגי"ת על דברי הר"ש דקולא גדולה לומר שלא שמרו מפני סכנה כאשר ראינו דפרוזבול אחר שמר משא"כ הטעם משום דלא שביק התירא וכו' א"כ בכל אופן נאמן דודאי נאבד ממנו שלא במתכוון דחזקה דלא שביק וכו' וא"כ קושי' הגמ' שם בגיטין על הטעם דנתן דלכך נאמן משום דלא שביק התירא וכו' ולא מטעם סכנה וכו' דנ"מ בין הטעמים כמ"ש. הא תנן הרי אלו לא יפרעו ואי דמכשיר רשב"ג מן הסכנה ואילך הטעם משום סכנה ולא מטעם דלא שביק וכו' וא"כ הל"ל הך טעמא דחשש סכנה ולא טעמא דלא שביק וכו' ויש נ"מ בין הטעמים. ומשני גמרא תנאי דתני צריך כו' וחכמים אומרים א"צ הואיל וסתמא אמרו א"צ ולא אמרו מן הסכנה ואילך דנדע הטעם משום סכנה ש"מ דלא תלי' בסכנה כלל רק הטעם משום דלא שביק וא"ש. והרמב"ם פסק כסתם משנה וכרשב"ג דאין הטעם משום חזקה וכו' רק מן הסכנה ואילך וכו' ולכך נתן הטעם מפני הסכנה וא"ש. ויותר נראה דס"ל לרמב"ם להך מילתא דאמר רשב"ג מהסכנה וכו' יש ב' פרושים אי בשעת סכנה פי' רק בזמן סכנה ואח"כ כשיעבור הסכנה חזר הדין למקדם או דמן הסכנה והלא' בטלו לדין הראשון וקבעו להלכה דא"צ לעולם אפי' עבר זעם. והנה רב דס"ל בשילהי כתובות גט גובה עיקר וכתובה תוספת ורב לדינא קאמר ולא לשנים קדמוניות קודם רשב"ג ודורו דור השמד. וא"כ רב דמפרש למשנה חסורי מחסרא וכו' רשב"ג וכו' וקאמר רשב"ג מהסכנה ואילך אשה גובה עיקר כתובה שלא בגט וקשי' לרב וע"כ צריך לומר דרב מפרש מהסכנה היינו בזמן סכנה אבל כשבטלה סכנה הדרן לקדמותא דבעינן בעיקר כתובה גט ובלי גט לא גבי' כמילתא דרב. אבל רבי יוחנן דסבירא ליה בפרק קמא דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והיינו כדעת הרי"ף וסייעתו במקום שאין כותבין כתובה דבמקום שכותבין ולא הוציאה כתובה איתרע כנודע וכדעת רמב"ם ואם כן צריך לומר לרבי יהודה אף עדי גט א"צ דאל"כ מה קמ"ל דפשיטא דלא אמר כלום דהא א"א להיות בידה כתובה דהא אין כותבין כתובה כלל ואם כן קשה לר"י דקתני הוציאה גט ואין עמה כפובה היינו עדי גט דאטו גט מנה ומאתים כתב בי' כדאמרינן בגמ' וכמ"ש תוס' ואם כן אימא סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היינו עדי גט דגט ממש מה צורך הא הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וע"כ עדי גט ולכך נאמן הבעל במגו דלא גרשתיך וקשה אם כן איך אמרי' הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום והכל הן מילתא דר"י והן משנה איירי הכל לשיטת הרי"ף וסייעתו במקום שאין כותבין ואם כן קשי' לר"י המשנה וע"כ צ"ל חסורי מחסרא ורשב"ג סבירא ליה מן הסכנה ואילך א"צ עדי גט וסבירא ליה לר"י פירוש דרשב"ג מן הסכנה ואילך עד עולם אשה גובה בלי עדי גירושין ואלמוהו רבנן אפי' עדי גירושין א"צ. וכמ"ש התוס' שם דאלמוהו רבנן דאפי' במגו אינו נאמן ולכך אר"י דהטוען אחר מב"ד דאין צריך עדי גירושין כלל היינו גדידן דקימ"ל כרשב"ג ומהסכנה ואילך וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ' ט"ו מהל' אישות דעיקר כתובה גובה במקום שאין כותבין אפי' בלי עדי גט כלל אפילו דאית ליה מגו והשמיט הך מילתא דרשב"ג וע"ש בלח"מ דתמה והדבר פשוט דמילתא דרמב"ם שם קאי עכשיו לרשב"ג משעת סכנה ואילך א"צ עדי גירושין כלל ול"ק לרמב"ם דפסק דא"צ לעיקר עדי גט כלל הא משנה שלימה היא כתובה ואין עמה גט לא יפרעו דזהו קודם סכנה אבל מהסכנ' ואילך לעיקר א"צ גט ולא עדי גט כלל ומילתא דר"י לדידן משעת סכנה ואילך אתמר. ודברי רמב"ם נכונים שם ולא קשי' להו כלל ממשנה דבעי עכ"פ עדי גט דזהו הכל קודם סכנה ודוק כי זה ברור. ובהכי ניחא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמילתא דר"י הטוען אחר מב"ד במקום שאין כותבין דמה קמ"ל פשיטא כמ"ש תוס' דאל"כ מה הועילו חכמינו ז"ל בתקנתן ותי' הרא"ש דנימא אל תפרעני וכו' דחוק כנראה מתוס' ולכן סבירא ליה דקמ"ל אפי' מגו לא מהני מן סכנה ואילך דאלים מעשה ב"ד למאוד כמ"ש התוס' וזהו סתמא לא אמר כלום ודוק. וא"כ א"ש דבגיטין שם הקו' לרב ולרב צ"ל דסבירא ליה מהסכנ' היינו בזמן סכנה כנ"ל דהא סבירא ליה גט גובה עיקר ואם כן שפיר פריך ממשנה דאף רשב"ג לא אמר אלא בזמן סכנה אבל לדידן דלא קימ"ל כרב רק כר"י ומוכח דמשע' הסכנה פי' משם ואילך עד עולם אם כן שפיר פסק הרמב"ם כסתם משנה וכרשב"ג דמשעת סכנה ואילך גובה אפי' שלא בפרוזבול וא"ש והמעיין בהל' אישות פ"ט יראה דדברי בזה הם כנים ונכונים: