אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, נ״א

אבל אם היה חייב לו וכו' זהו מדר"ן ועיקר דינו ושרשו לקמן בסי' פ"ו ע"ש מ"ש באריכ' והנה הר"ב הש"ך בס"ק פ"ט הביא דעת ראב"ן בכתובות דס"ל דהא דיוכל למחול היינו בדאי' לי' למוכר לשלם אבל בדלית לי' חייב הלוקח לשלם למר כדאי' לי כל דמי שטר ולמר כדאי' לי' הדמים שקיבל עבורו והש"ך השיג עליו דהוא נגד דעת הפוסקים בכלל וגם נגד הש"ס ב"ק דק פ"ט דמשני הגמרא כל לגבי בעלה ודאי מוחלת וכו' דמה יועיל מחילתה הא מ"מ גובה מבעלה כיון דלית לזה ובצירוף לה דילג הש"ך מגברא לגברא בדברי התו' ב"ב דף קמ"ז ד"ה המוכר וכו' דכתבו ומיהו קשה לי מ"מ יטרוף שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנה בה לכל הפחות ואר"י דדבר מועט כזה אין לחוש דאין כאן טריפה שלא כדין ומיהו קשה (כך הוא גירס' הש"ך בתו' ונכון הוא דגי' שלפנינו ועוד הוי קשי' לי' אין נכון דקושי' זו נמשכת אלמעלה) דהוי מצי למפרך מגרושה וכו' וא"כ מוכרת כתובתה בדמין יקרין וא"כ הפסידה הרבה ללקוח' וטורף בעלה שלא כדין שהרי לא תוכל למחול מה שהפסידם וכו' ומיהו לפי מה שפירש ר"י בפ"ק דב"מ דבגרושה ל"ל הכי הוה א"ש וכן עיקר כמו שפי' שם דלא המ"ל מגרושה עכ"ל וכתב הש"ך דקושי' אינו מובן ואפילו נימא כמו שכתב מהרש"א מ"מ קשה דמה מקשין הלא תוכל למחול לבעלה כנגד המעות שנתן לה בעלה בעד השובר ולא תמחול בחנם. וגם מ"ש דדבר מועט אין לחוש י"ל מה בכך הלא בעד כך מכרה כתובתה ע"ש וצ"ע: והנה האמת כי יפה דחה דברי מהרש"א כי דברי מהרש"א נראי' לכאורה דחוקים דכתב דודאי אף במחזרת השובר לבעלה צריכה לשלם ללקוחות מה שנתנו לה אלא שאנו אומרים שעשה קנוני' עם בעלה אבל למחול לבעלה בחנם לא תעשה כיון דלכל הפחות מחזרו עלי' מה שנתנה לה עכ"ל ובזו לכאורה יפה טען הש"ך דגם במחילה תעשה קנוני' שיחזיר לה דמים שקיבלה וכמ"ש מהרש"א להדיא דהרא"ש כתב כן בפ"ק דב"מ ע"ש. אמנם דברי מהרש"א יש להם שורש ועיקר בתו' דכתובות דף י"ט ד"ה שחב לאחרים וכו' דהקשו ליהימן במגו דמחיל ותי' דירא פן יחזיק הלוה במעות משא"כ באומר אמנה הוא בטוח הוא בו שלא יגזלו. וכתבו התו' אע"ג במצא שובר אמרינן מגו המוחלת התם בשובר אמרינן מגו כל דהוא עכ"ל והרי כוונת התו' מבוארת דשם במצא שובר ליכא מגו דבמחזיר שובר ליכא מגו דבמחזיר שובר לבעלה בטוחה בבעלה שלא יגזלנה כי הלא יודע ששקר הוא שלא פרע על שובר ונכתב ליתן ולא נתן משא"כ אם תמחול לא יחזור לה בעלה דבר ואין מאמין בבעלה שיחזור לה מה שתצריך לשלם כיון שמוחלת לו והן הן דברי מהרש"א בישוב דברי התו' כאן דהתו' בב"ב לא ס"ל הך תי' שתירצו בכתובות דבשובר אמרינן מגו כל דהו וא"כ זהו קושית' כאן מה מגו איכא בשלמא בשובר בטוחה בבעלה שלא יגזלנה משא"כ במוחלת אולי לא ירצה הבעל לשלם לה ואף דלגבי בעל ודאי מחלה היינו במקום דליכא פסידא אבל כאן דאין לה פסידא מהכ"ת תמחול אולי לא ירצה הבעל לשלם לה ותפסיד ואולי אין לה קנוני' עם בעלה ומה מגו איכא וקושי' התו' כאן בב"ב כמו בכתובות רק בתוספת ביאור דסבירא ליה ודאי אינה מפסדת כלום דין שובר כמו דין מחילה דאף בשובר לא יחזור לה הבעל דאמר הבעל מה לך בזה לשקר הלא יש בידך למחול ותפטור אני ואתה ואין הבעל מכניס עצמו לקנוני' לשובר ולהחזיר לה המעות דטוב לו ביותר שתמחול משא"כ אם במוחלת ג"כ צריכ' להחזיר המעות אם כן בשובר מאמנת לבעל שלא יגזלנה ואין מפסדת משא"כ אם תמחול אולי לא ירצה הבעל לשלם לה והיא תצטרך לשלם ותפסיד וכמ"ש התוס' בכתובות בתוספת ביאור ודברי מהרש"א הן דברי התו' וא"ש ג"כ דברי תי' התו' דכתבו דבדבר מועט אין לחוש כי ודאי דין פרוטה כדין מאה רק הכוונה הואיל הוא דבר מועט אין אשה מקפדת על בעלה ואינה חוששת על דבר מועט שיעשה עול וא"ש. ומ"ש מהרש"א דהא בשמעת' דחובלת אמרינן דכל לגבי ודאי מחלה אע"ג דמפסדת. עיין מש"ל בסי' פ"ו דהא יצטרך לעשות לה כתובה חדשה כמ"ש התו' שם אם כן לא מפסדת מידי. משא"כ בהך דב"מ דאיירי בתוספ' כתובה כמש"ל דאל"כ שובר מה עבידת' וא"כ שפיר י"ל דיפשוט לה הבעל הרגל. והנה זולת דברי מהרש"א אמרתי בחדושי פי' לדבר. התו' כפי מש"ל בסי' מ"ז בישוב דברי הר"נ דאין השובר על כל הכתובה רק על מקצת ואם כן קושי' התו' שפיר דמ"מ יטרוף שלא כדין דאם תמחול תצטרך לשלם עכ"פ דמי' שקבלה משא"כ בהחזרת שובר ניחוש דמכרה כתובתה סתם ואם כן אף דבאו עליה הלוקחין תטעון לא מכרתי לכם רק הנשאר מכתוב' אותו שנפרעתי לא מכרתי לכם כלל כי היא מוכרת רק סתם כתוב' ואם כן אין ללוקחין עליה לטענה והממע"ה והיא פטורה לגמרי וא"ש. ועיין מש"ל סי' מ"ז בישוב דברי הר"נ ג"כ כדברי' האלה וא"ש. ואין להקשות אם כן מה מסיי' התו' דלפר"י בגרושה לא איירי לק"מ דהא לפי הנ"ל היא גופי' קשי' מנ"ל דלא איירי בגרושה ואי דלא מרווחת כמ"ש שם הר"י הא לפי הנ"ל מרווחת אף דמכרה בדמים יקרים דתוכל לומר אותו לא מכרתי רק הנשאר. ואינה משלמתו כלל דמי שובר. דזה אינו דהיינו קנוני' עם בעל דתאמר דנפרע ולא נפרע להפסי' ללוקח והא התו' כתבו שם לקנוני' לא חיישינן בשלמא כשמחזרת להם מה שקיבלה רק מבקשת להרוויח העודף אין בכלל קנוני' אבל אם אין מחזרת להם כלל שום דבר היינו קנוני' בהחלט ומ"ש אם דאין רוצה לשלם להם כלל או דאין לה לשלם סוף כל סוף קנוני' איכא. ושיעור המשך התו' כך דלפי דהעלה ר"י בקושי' דילמא מכרה במ"ג והעלה דסבירא ליה לגמ' בגרושה ליכא למיחש וכן עיקר שם והטעם דלקנוני' לא חיישינן אם כן ממילא קושי' זו נסתרת דהא אם תכחיש להם הא אין לך קנוני' גדול מזה וא"ש. וכן יש ראיה דלא חיישינן לקנוני' להפסיד למוכר מעותיו דקשה דילמא מכרה כתוב' לראובן וראובן מכרה לשמעון והיא האשה רוצה בתקנת שמעון ולא בשל ראובן כי שמעון אחי' הוא וכדומה וא"כ במוחלת והיא לית ליה או דלא דנין ד"ג יצא שמעון נקי ולא יוכל לחזור על ראובן אבל בשובר מכר ראובן לשמעון חספא בעלמא וחוזר עליו ומפסיד ראובן וצריך לומר קנוני' בזה להפסיד מעות שלו לא חיישינן. אך עם כל זה אין דעתי נוחה כל הצורך בהלשון דכתב התו' שהרי לא תוכל למחול מה שהפסידם וזה מורה דאין בידה למחול כלל: ולכן יותר דעתי נוטה ומכרעת כמ"ש מהר"ם מלובלין דכוונת התו' דבמחול צריך הבעל לשלם ולא בשובר אלא דתמה וכתב דבר תימא הוא ונעלם ממנו לשעה דברי הראב"ן הנ"ל ולכן ברור דתו' בב"ב דעתם כדעת הראב"ן דבמקום דלית ליה למוחל צריך הלוה לשלם וקושי' התו' שפיר הא אשה זו לית לה מגרמ' כלום אם כן בשלמא בשובר יאמר הבעל מה לי ולה שמכרה כתובתה מה שכבר פרעתי מתמול שלשם משא"כ אם תמחול והיא לית לה ישלם הבעל וקושי' התו' שפיר. ומה שכתבו התו' דלפי' ר"י דלא מצי איירי בגרושה א"ש אין להקשות עדיין קשה דילמא המכירה בעוד נשואה והמציאה בגרושה ואם כן לא שייך הפסד דבר מועט (לפי מה שאפרש לקמן פי' התו' מה כוונתם באמרם דבר מועט) חדא די"ל מסתמא הכל בחד גווני או הכל בגרושה או הכל בנשואה איירי או דוודאי המציאה ביושבת תחת בעל איירי דהא קתני בזמן שהבעל מודה. וכמ"ש הא"ז רק י"ל דאולי גירשה הבעל והחזירה ואם כן אם א"א לומר דנתגרשה ומכרה דאם כן מכרה ביוקר ריווח ל"ל וא"ש או דכוונו התו' לי"מ דכתב הרא"ש דכיון דיכול למחול לא שכיחי דתמכור. רק אי ר"ל דמכרה בעוד גרושה שפיר שכיח דתמכור אבל לפי שהעלו התו' דא"א בגרושה אם כן שפיר י"ל סברת הי"מ. דלא שכיח שממכור הכתובה (וכל זה צ"ל ג"כ למהרש"א דפי' דאם מכרה בעודה תחת בעלה ואחר כך נתגרשה לדברי הכל צריכה לשלם כל דמי כתובת' וקשה אם כן אף לפיר"ת מי ניחא כמו להחולקים על ר"ת הנ"ל ולפמ"ש ניחא דזהו א"א כמ"ש) אבל יותר נראה כפמש"ל דכתבו לפי' ר"י דבגרושה לא חיישינן דלא חיישינן לקנוני' רק דחיישינן במקום דמרוו' אבל במקום שאין מרווחת בקניני' הואיל ואין לה לשלם לא אמרינן וא"כ אף הנ"ל לק"מ דנימ' דכל החשש דאין לה לשלם אבל מכל מקום חייב' לשלם כמו במוחלת זהו לא אמרינן דאם חייב' לשלם אף דאין לה תו לא חיישינן וא"ש. וזה ברור בכוונת התו' אמנם מה שהקשה הש"ך דאין מובן מ"ש התו' דהפסד דבר מועט הא על זה קנו וכי לחנם פזרו מעות שלהם נ"ל כך דודאי דרך משל כתובת' ר' זהובים ומכרה בטובת הנאה בעד ק' זהו' הואיל והוא על ספק אם יבאו לכלל גבי' ואם כן כשמוחלת והם באין לפרוע הק' זהובים שנתנו אין משלמת תיכף דאולי תמות בחייו של בעל ולא הפסידם כלום ואם כן אין גובין הק' רק במות בעלה ואם כן אף הק' בספק אם תשום אותן בטובת הנאה שהן ממון העומדים בספק אין שומתן עולה כי אם דבר מועט ולזה כיוונו התו' שהפסידן דבר מועט והבן כי זה ישר ונכון ובהך מיושב מה שקשה על התו' דהקשו אם אמרינן דמשלם כל דמי שוי השטר אם כן איך תוכל למחול הא תצטרך לשלם הכל וקשה מה קושי' דילמא איירי הכל הן זמן שובר והן המציאה ביושבת תחת בעלה ואם כן אין הבדל לדמי מכירה לדמי שוי של השטר. כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ. ולפמ"ש ניחא דאף דאמרינן כן מכל מקום יקשה קושי' ב' כנ"ל דבמוחלת ואין לה צריך עכ"פ הבעל לשלם דמי מכירה. משא"כ בשובר וצ"ל כתי' דהוי דבר מועט והיינו כמ"ש דאף זה אין משלם רק כשתבוא לכלל גבי'. דזה אינו להך שיט' דמשלם כל שוי השטר (כמ"ש באריכו' בסי' פ"ו בהבנת דברי תו' בב"ק) צריך לשלם תיכף דהא דאנו שמין כתובה שעולה ר' בק' הוא הטעם דנותן מעותיו בספק הא אלו נמכר ונישום בכך שלא יתן הלוקח מעות כי אם בהחלט שיבא לכלל גבי' ואם לאו לא יתן פשיטא דשומתו כל ר' דהא לא נותן מעות בשום ספק ואם כן אם אנו אומרים דישלם דמי שר שטר רק אז אין שוי יותר מק' צריכין אנו לומר שישלם תיכף הק' אבל אם נימא דימתין אם יבא לכלל גבי' ואז ינתן לו ואם לאו לא אף שיווי השטר כל ר' ואם כן כשיבוא לכלל גבי' יגבה כל כתוב' ולא הק' שנתן ואין כאן הפסד מועט ודוק כי הוא אמת ונכון ודברי התו' מדוקדקי' וצרופי'. היוצא מכל הנ"ל דדעת התו' בב"ב כראב"ן ומצאנו חבר לו אלא שנר' דבזה מחולקין התו' וראב"ן דהוא סבירא ליה למ"ד דצריך לשלם הכל במוחלת אף באין למוחל צריך לשלם הלוה הכל אבל דעת התו' נרא' דכולי האי לא אמרינן ודי דנימא דישלם מה שנתן וכן מסתבר שלא יאבד זה מעותיו ויאכל הלה וחדי. ולכך כתבו התו' דר"נ השיא עצה למחול הואיל ומשלם הדמים שנתן וכבר הקשינו לעיל הא בקטנה פטורה לגמרי ועמ"ש בכוונת דברי התו' אבל לפמ"ש ניחא דמ"ש דאי לו לשלם או דהוא קנין סוף כל סוף כל זמן שאין מגיע לו תשלומין ממוחל צריך הלוה לשלם ואם כן היה אביה של סך קטנה צריך לשלם ללוקחים ודברי התו' נכונים אבל וודאי זולת ד"ג אין צריך לשלם כלל ואצ"ל מ"ש לעיל בתו' דמ"מ אף בלי ד"ג צריך לשלם דמים שנתן וא"כ הא דכתבו התו' דלמאן דלא דאין ד"ג א"ש ואין כאן ראי' כלל ניחא וא"צ לדוחק הנ"ל וא"ש לכל הפי' הן לפי' ר"י והן לפי' החולקין ולפ"ז מיושב קושי' הש"ך מהך שמעת' דמוחלת דאמרינן כל לגבי בעל מחל' וכו' דהא אם אין לה ישלם הבעל דהא א"צ לשלם רק הדמים שנתנו ואין לך הפסד גדול מזה כמש"ל דהם נתנו מעו' בטובת הנאה שיגיע להם אם לא תמות ר' תמור ק' ועכשיו אין מגיע להם רק ק' אם לא תמות ואם תמות מפסיד אם כן אין לך הפסד גדול מזה וזהו כוונת התו' בב"ק בשמעת' הנ"ל וכמש"ל סי' פ"ו. אמנם להראב"ן דסבירא ליה דמשלם הכל צ"ל דסבירא ליה כדעת הנ"י בב"ק שכתב לחלק כי אמרינן דמשלם הכל ה"מ בשארי שט"ח אבל בכתוב' דבלא"ה לא ברור קנינו אין משלם רק הדמים שנתן. וא"כ לק"מ ממוחלת כיון דשם אינו משלם רק הדמים הוא הדבר שכתבתי בפי' התו' דה"ל פסידא וכמ"ש ולק"מ מכל מה שטען עליו הש"ך. ועיין לעיל סקל"ט בתומים דכתבתי דגם דעת הסוברי' דא"י לומר דנפרע סבירא ליה כראב"ן וא"כ צ"ע לדינא אי לא מצי המוחזק לומר קים ליה כוותי': ולפי שיטת הראב"ן הרווחנו מה שהקשו התו' בב"ב שמעת' הנ"ל בהא דפרכינן ותזבן לנחבל דכי מחלת לי' ל"ל פסידא והקשו התו' דהא אית ליה פסידא דלולי דתמחול אז תבוא לכלל גבי' כתובת' יגבה חבלתו ובמחילתה מפסיד ועיין מש"ל בסי' פ"ו בהבנת דברי תו' הללו. אבל לפי הנ"ל לק"מ דדמי חבלתו אין מפסיד מכל מקום דהבעל צריך לשלם עכ"פ דמי חבלתו מה שנישום בב"ד בעד טובת הנאה מכתובתה ולק"מ. אמנם הא קשי' בדברי ראב"ן הא דאמרינן בגמ' דקדושין קדשה בשט"ח אינה מקודשת ואמרינן דלא סמכה דעת' דחוששת אולי ימחול הבעל והקשו התו' הא יצטרך לשלם ותי' דאשה בושה לתבוע את הבעל בב"ד ולשיטת הראב"ן קשה תינח עשיר עני דלית ליה נכסי תהיה מקודשת דהא א"צ לתבוע הבעל בב"ד דהלוה צריך לשלם דמי שוי של שטר לשיטת הראב"ן. ואיך קפסיק ותני א"מ וצ"ל לדברי הראב"ן דמ"מ אין הלוה חייב לשלם עד שיתבע המוחל תחיל' כמו ערב שצריך לתבוע הלוה תחילה וכן הדבר בזה ואם כן עדיין י"ל דאשה בושה לתבוע בעלה בב"ד וכל זמן שאין תובעת בעלה בב"ד אף לנגד הלוה לית לה דין ודברים ולכך לא סמכה דעתה כלל וכתב הש"ך בשם תשובת המבי"ט ראובן שיש לו שטר על שמעון ומכרו ללוי במנה יש לשמעון משפט הקדימה לומר אני אתן המנה. והש"ך השיגו והנה לכאורה מהך דב"מ דאמרינן בנמצא שובר ש"מ איתא לדשמואל וכו' ופי' התו' לקנוני' לא חיישינן רק כל הענין להרוויח שהיא מכרה במנה ורצונה להחזיר המנה ע"ש. וקשה דילמא ליתא לדשמואל ומ"מ ליכא חששא דמה לה לשקר היא ובעלה בשובר הנמצא יאמר ללוקח אני אתן המנה שנתת בעד כתוב' אשתי ולי משפט קדימה ואי דיברר הלוקח שהבעל נתרצה במכירה אף שובר לא יהיה יכול להוציא כדלעיל וע"כ דליתא לדינו של המבי"ט. רק ודאי אם נשתנה טיב וענין של הלוה ד"מ דלקחו בהיות הלוה עני ואחר כך נתעשר פשיטא דאח"כ א"י לומר אני אתן מה שנתת עבורו כי אם הוא הניח מעות שלו בספק ואלו היה עני לא היה יכול לגבות ועכשיו דמזלו גרם שנתעשר יבא הלה לזכות בו ואך זה לשוא שמר וכי אמר המבי"ט דינו בשלא נשתנה ענינו מאז ועד עתה ובזו סבירא ליה לו משפט קדימה. ולפ"ז אין משם ראי' אולי דלקחו בהיותה תחת בעלה ואלו מתה היו נפסדי' ועכשיו שנתגרשה א"י הבעל לומר אני אתן עבורו כ"כ. אך לפמ"ש בדברי מהרש"א ע"כ הכל איירי ביושבת תחת בעלה וכצ"ל לקושי' מהרש"ל למ"ד דר"נ א"י למחול דילמא אשה זו חייבת לאחרים ותי' בכתובה לא שייך דר"נ דסבירא ליה דלא איירי בגרושה דא"כ חזר להיות שייך דין דר"נ מזה מוכח כמ"ש דלא כמבי"ט דאל"כ אפ לו דליתא לדשמואל הא הבעל יכול להחזיר המעות ודוק ובלא"ה אין למבי"ט ראי' ודין הש"ך אמת: