אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, מ״ט

שוב א"י למחול עיין בש"ך כי האריך להכריע דלא כראב"ד ואין בכל דבריו ממש לדחות דברי הראב"ד במקום שהרשב"א מחזק דבריו והר"ן הסכים עמו וכתב שכן כתבו כל גדולי אחרונים וכל הטענה שטען הש"ך הוא קושי' הרמב"ן דבס"ד דנעשה כאומר לו וכו' א"כ איך יכול למחול הא יפה תי' דכך עשו חכמים וכו' ואני מוסיף בטעם דלכך אמרו בשעת הלואה נעשה כאומר לו כי אדעת' דהכי הלוהו שיהיה משועבד לכל דאתא מחמתו דאל"כ אם יצטרך המעות ליתן לאחר ויטרח לעשות קניני' שלא יועיל במלוה ע"פ וא"כ מהכ"ת ילוהו הא לא יהיה בידו אח"כ לעשות בו דבר ולכך מתחילה כשמלוה ה"ל כהתנה עמו שמשעבד עצמו לכל דאתא מחמתו כדי שיהיה סיפוק בידו לתת לאחר משא"כ במלוה בשטר דהא יש סיפוק בידו למכרו בכתיבה ומסירה אם כן אין דעתו של מלוה כלל ומכ"ש לוה שישעבד עצמו לכל דאתא מחמתו כי מה צורך בו ואם יצטרך למעות הקצרה ידו ליתן כתיבה ומסירה וזהו נכון ופשוט אמנם הא קשי' בחובלת בבעלה דפרכינן ותזבון לכתובה לאחר בטובת הנאה וכו' ומשני כל לגבי בעל ודאי מחלה וכו' וקשה יכתוב לה הבעל כתובה לה ולכל דאתא מחמתה ויקרע הישינה והך תזבין ול"ל דתמחול לבעלה דהא א"א למחול והבעל יתרצה לכתוב כך דהוא לטובתו כמ"ש התו' ונראה דבלא"ה יש להבין דהא דמשני הגמרא בחובלת בבעלה דפרכינן ותזבן לבעלה ומוקי לה כר"מ דאסור להשהות אשה בלי כתובה וקשה א"כ לחד אוקומתא בקדושין גבי התקדשי לי בשט"ח דאמרינן בשמואל קמפלגי דר"מ ס"ל דא"י למחול וא"כ להך אוקימתא דהך ברייתא ר"מ היא תזבן לאחר דהא לא מצי למחול ואין לומר דאף דר"מ היא לענין אסור לשהות מ"מ לאו בכל מילי ר"מ הוא דמתו' ב"ב דף קמ"ז ד"ה המוכר דהקשו איך מוקי ר"מ הא ר"מ דן ד"ג משמע דס"ל לתו' אי ר"מ היא היינו ר"מ ממש ולא דס"ל כר"מ בהך דאסור להשהות וע"ש במהרש"א דפירש כן להדיא וא"כ הקושי' במקומו (ולפי מש"ל ס"ק י"ז י"ל דלכך לר"מ לא מצי למחול דהואיל דלר"מ אדם מוכר דבר שלא בא לעולם מכירתו תורה ולכך אינו יכול למחול אבל כתובה דלא דמי לפירות דקל דלא עבידי דאתא דאולי לא תבוא לכלל גבי' אין מכירתו ד"ת ואף לר"מ יכול למחול ולק"מ' ולכן צריך לומר דכל הטעם בכותב לו ולכל דאתא מחמתו שוב א"י למחול משום דאינו לוקח רק מלוה הוא לגבי לוה וכ"כ הרשב"א והר"נ להדיא א"כ זה בכתובה א"א דאם יכתוב כן והיא תמכור כתובתה לאחר א"כ פקע שעבוד האשה וה"ל כאלו הבעל חייב לאחר א"כ ה"ל תו כמשהה אשה בלי כתובה כמ"ש תו' שם ב"ק דף פ"ט ד"ה כל וכו' דהיכי דהכתובה בשם אחר אעפ"י דלא שייך שלא תהיה קלה בעינו להוציאה מ"מ ה"ל בכלל איסור שהיה וא"ש וא"כ אף להך אוקימתא דס"ל לר"מ דא"י למחול הטעם ע"כ דס"ל משום דפקע שעבוד המוכר הן שעבוד קרקע והן שעבוד הגוף וחל לגבי לוקח בלי שיור כלל למוכר ולכך א"י למחול דאי יש שיור פשיטא דמצי למחול וא"כ פשיטא דאין אשה יוכל למכור כתובתה בטובת הנאה דהרי עי"כ נתרוקן רשות האשה מכל וכל הוי כיושבת בלי כתובה כהנ"ל וא"כ לר"מ דאסור להשהות וא"י למחול בלא"ה לק"מ דתזבן כתובתה לאחר. וכל הסוגי' שם או כרבנן דמותר להשהות או אפילו כר"מ רק ר"מ ס"ל דמצית למחול וא"ש. ובהכי ניחא הא דדייק רבא מברייתא דמצא שובר וכו' ש"מ איתא לדשמואל ואביי דחה אפילו תימא וכו' וקשה הא כך מוכח ממשנה דהחובל דאשה פגיעתה רעה דקשה תזבן וכו' וצ"ל תי' הגמ' ש"מ איתא לדשמואל וא"כ מילתא דשמואל מוכח ממשנה בהוכחה גמורה ולפי הנ"ל ניחא דאי מוקמינן כר"מ דאסור להשהות וכו' וליתא לדשמואל בלא"ה לק"מ וי"ל דמשנה איירי דלא נפישי כתובתה משל תורה ולק"מ. אמנם הך ברייתא דקתני נמצא שובר ש"מ או דמיירי בתוספת כתובה או לאחר גירושין וא"כ אף למכור וכו' (אך י"ל דלמא בנשואה איירי רק דנכתב תוספת עם כתובה כאחד וא"כ שובר יכול לכתוב על תוספת אבל למכור א"א למכור תוספת לבד דהוי צריך להקנות במסירה כל הנייר ולכתוב קני לך וכו' איהו היינו גוף השטר ואיך שייך על הנייר השטר קנין לחצאין וצריך למכור כל הכתובה ביחד וזהו אסור הואיל ואסור להשהות וכו' ובזו יבנו דברי הרא"ש בפ' החובל דהקשה דתזבן הכתובה במ"ג ולא תוכל למחול ותי' דלא יתרצה הבעל להיות במ"ג להפסיד לאשתו והקושי' במקומו בחבלה בבעלה מא"ל אבל לפי הנ"ל ניחא דמ"ג א"י למחול כלל הטעם דפקע שעבוד הראשון ונשתעבד לשני כמ"ש הרא"ש להדיא בגיטין דנתרוקן רשות הראשון לגמרי וא"כ א"א למכור כתובה לאחר במ"ג דהרי הוא בכלל אסור להשהות וכו' הנ"ל משא"כ בחבלה באחרי' דמשמע בגמרא דאיירי בנפישי כתובה מכתובה דאורייתא דהא על הך דחבלה בבעלה מוקי לי' בגמרא דלא נפישי וכו' משמע בחבלה באחרי' י"ל אפילו נפישי והקשה שפיר א"כ תוכל למכור הך דנפישי במ"ג דאין זה באיסור שהיה וע"ז שפיר משני דלא ירצה הבעל וכו' משא"כ בחבלה בבעלה באמת הא מוקמינן לי' בגמרא בדלא נפישי וא"כ א"א למכור במ"ג וא"ש. ומעתא גם מה שהקשו לראב"ד מהך דמצא שובר וכו' דלמא נכתב כתובה לכל דאתא מחמתך וכו' י"ל דס"ל להנך דהקשו עליו דודאי שובר נכתב ביושבת תחת הבעל כמ"ש התו' שם דף כ' ד"ה ש"מ וכו' וא"כ קשה שובר איך אפשר הא אסור להשהות וצ"ל דמיירי בתוספת כתובה כמ"ש בספר א"ז ע"ש וא"כ שפיר הקשו דיש לחוש דכתב ביה בתוספת לכל דאתא מחמת' משא"כ הראב"ד לא ס"ל הך סברא ומוקי הכל בגרושה וא"כ י"ל דשובר הכל על גוף כתובה וא"כ בגוף כתיבה מעולם לא היה כותבי' לכל דאתא מחמת' דפן תמכור הכתיבה לאחר ותהי' יושבת תחת בעלה באיסור ולכך מעולם לא נכתב כך בכתובה ואין כאן חשש כלל הרי בס"ד בררנו דברי הראב"ד כסולת מנופה ויפה הכריעו כוותי' (והגמרא בב"ק דחיקי' לי' לא קמי מכר וכו' ולא מצות למכור דקתני נתגרשה אשתו וכו' דחייב לשלם וקשה פשיטא מה קמ"ל אלא דקמ"ל דודאי חייב לשלם דאף לגבי בעל מחלה דלגבי נחבל דחייב דוקא לא מצי למחול וכמש"ל סי' פ"ו וא"כ מוכח דבשאר מוכר מצי למחול):