אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, מ״א

שאף לעצמו יכול למחול וחייב לשלם כדין מוחל וכתב הש"ך דאם אשה נשואה מוחלת שט"ח שהיה לאבי' על אמה או אחי' ונמכרו לאחרים ומתו דהיא מוחלת לעצמה מ"מ אין צריכה לשלם כלל מדיני דגרמי עד שתתאלמן ותתגרש דכל מה שקנתה אשה וכו' עכ"ל ודבר זה לאו דברי הכל דלמ"ד במקום פסידא דחבלות נמי אמרינן בעל בנכסי' יורש הוי א"כ הירושה יכול למכור לאחר כדאמרינן בגמ' דהחובל דאי ליתא לתקנת אושא תוכל למכור מנכסי מלוג לאחרים אי אית לה לפרוע לניזק וכתבו התו' סוף יש נוחלין דהמ"ל ולטעמיך אפי' איתא לתקנת אושא הא במקום פסידא כיורש שוי' רבנן ע"ש דכתבו עוד תי' דלא שכיח וזהו בחבלות אך זהו אפשר דשכיח דמהכ"ת לא תמחול לעצמה וא"כ אפשר לכל תי' של תו' מכריחים למכור נכסי מלוג ומכ"ש להך תי' דהמ"ל ולטעמיך ועיין לקמן סי' שפ"ח ס"ב וש"ך ס"ק ט"ז ע"ש ובהכי ניחא דברי בעה"ת מ"ש בשם רבי' מחכמים דלכך לא הך דנסבה ר"נ עצה למחול כתובת אמה לגבי אביה צריכה לשלם מדיני דגרמי משום דקנסא הוא ולא קנסו בנו אחרי' והדבר לכאורה תמוה ביותר דזהו טעות גמיר דה"מ כשאב מוחל ומזיק פטור היורש אבל כשיורש מוחל היא המזיק והיא חייבת לשלם ומה ענין זה ללא קנסו בנו אבל לפי הנ"ל ניחא דידוע דריטב"א ורא"ה תי' דהיא נשואה היתה ולכך אין לחייבה כמ"ש הש"ך כל מה שקנה אשה וכו' אך התו' דלא תי' זה בשום דוכתי' משום דאזלו לשיט' דהא ה"ל נכסי מלוג מה שיורשת מאביה וא"כ לגבי פסידא יורש הוי הבעל. וע"ז יפה תי' הם דלעולס י"ל דנשואה היתה ואי דהבעל היה רק יורש מה בכך די דנעשה אותו כשאר יורש גמור לא קנסוהו בשביל היזק מה שעשה מורישו ואף הבעל אין חייב לשלם מה שעשה אשתי ואין הבדל בזה אלו לוקח הוי או יורש וא"ש וברור. והא לא קשי' תמכור נ"מ בטובת הנאה וכדאמרינן בב"ק באשה שחובלת תמכור נ"מ בטובת הנאה ומשני דלית לה הרי באית ליה מזבנית בטובת הנאה וכמש"ל סי' תכ"ד וצ"ל בתי' דרש"י פי' במשנה דלכך פגיעתה רעה דנ"מ שלה משועבדיס לבעלה ותמה התי"ט הא בגמ' אמרינן דלית לה דאל"כ תמכור בטובת הנאה. וצ"ל דבא"ע סי' צ' ס"ט פסק הש"ע תקנת אושא וכתב הרמ"א דאם נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים וכתב ב"ש ס"ק ל"ט כי כן הוא בירושלמי והוא טען כיון דאין לה יד למכור לאלתר איך תהיה יכולה למכור על אחר גירושין הא אין אדם מוכר דבר שאין ברשותו ע"ש ולכאורה קשה הא גמ' ערוכה היא ותזבון נכסי מלוג בטובת הנאה והיינו שתהיה ללוקח לאחר גירושין ולכן צ"ל דס"ל דקושי' הגמ' הוא למשנה דר"מ היא דאסור להשהות וכו' כמבואר שם בגמ' ותו' דאל"כ תזבון לבעל ולר"מ אדם מוכר דבר שלא בא ברשותו ועיין תו' ב"ק וב"ב דהסכימו דהואיל דר"מ היא לענין שהיה כתוב' ה"ה לכל מילי דר"מ לענין ד"ג וא"כ ה"ה למוכר דבר שלא ברשותו אבל לדידן דקי"ל דאין אדם מוכר א"א למכור בטובת הנאה כמ"ש הב"ש וצדקו דברי רש"י דכתב לדידן וכן מתפרשי' דברי הרא"ש וריטב"א. וא"כ לפי דפסקינן ד"ג ממונא הוי ולא קנסא וחייב יורש לשלם א"כ באשתו נשואה דיש לה נ"מ אי בעל לוקח או יורש הוי ספיקא דרבוות' היא ועיין לקמן סי' שפ"ח מ"ש שם אי"ה: