אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, מ׳

ואין לי לשלם וכו' הקשה הגי"ת להך שיט' דהיכי דנתכוון לטובתו פטור מדיני דגרמי הא דפרכינן גיטין דף מ"ג העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם ואם היזק שאינו ניכר שמי' היזק בדיני אדם נמי חייב מה קושי' התם לטובתו לעשות מלאכתו נתכוון ואין זה קושי' דכי אמרינן לחלק היינו בגרמי אבל במזיק בידים ודאי דאין חילוק אם נתכוון להנאת עצמו או להזיק וא"כ אי היזק שאין ניכר היזק הא ה"ל מזיק גמור בידים דעשה בידים מלאכה בהם ובזו וודאי דאין חילוק בין שהוא להזיק או לטובתו ושפיר פריך ואדרבא י"ל דהנך ילפי מהך די"ל דקשיא ליה קושי' מהרש"א דלמ"ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק למ"ד דילפינן קנסא מהדדי א"כ מפני מה פטור מדיני אדם היינו מטמא ולפי הנ"ל ניחא דאם אין שמי' היזק רק קנסא לא נרע מדיני דגרמי דהיכי דמתכוון לטובת עצמו פטור אבל אי שמי' היזק הוי מזיק גמור ובידי' ובזו אין לחלק כלל מיהו לפמ"ש התו' ב"ק לחד תי' בקושיתם דמה פריך הגמ' אי שמי' היזק לחייב הא אמרינן ב"ק דף צ"ח דאפי' עשה בו מום פטור דסתם שורי' לאו לגבוה עומדים רק נקט מלאכה דאפי' בזה חייב בד"ש ותי' התו' דאי שמיה היזק עדיין קשה ליתני מום דמ"ש מום ומ"ש מלאכה וא"כ למ"ד לא שמי' היזק י"ל כקושי' התו' ולא שייך תי' התו' ול"ק קושי' מהרש"א כלל רק מהרש"א נמשך אחרי תו' דכתבו פרה ודאי לגבוה דדמי' יקרי' אבל אין שאר מפורשי' שוים בזה כדמשמע מתו' בגיטין: ובזה מיושב הרמב"ם פ"ז מהל' חובל דפסק בעושה מלאכה בפרה חייב כי אם נכנס לרבקה וטען הראב"ד דהא למ"ד לא שמי' היזק לא קשי' כלל ולפמ"ש ניחא דלכך לא קשי' לי' די"ל דס"ל כרבה דאפי' מום פטור דלאו לגבוה קיימא אבל לפי דפסק כרבא דמום חייב א"כ אף להך מ"ד צ"ל כן דמיירי דהכניסו לרבקה וא"ש ולק"מ: