אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, ל״ד

וי"א שאם פרע וכו' הרב הש"ך הרבה להשיג על דיעה זו כי כל ראיה שלהם מהא דמצא שובר וכו' דפרכינן וניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה ובנתיים מכרה כתובה וכד מפקי ליה לשובר מפסדי ללוקח ש"מ דשובר בתר המקח א"א לכתוב דאל"כ עוד בידה לכתוב שובר מהיום ודבריהם תמוהים פשיטא דכי ליתא לדשמואל דאין בידה לקבל פרעון וגכתוב שובר כלל אבל השתא דאיתא לשמואל למה יגרע פרעון ממוחל בלי פרעון והא כשמקבל פרעון פקע שעבודו של מוכר על הלוה וממילא נפקע שעבודו של הלוקח כהנ"ל ויפה השיג אם לא שנאמר באשר שמצאתי בתשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' א' דכתב הרא"ש במסרב ועכבהו ב"ד מעותיו ביד מי שמחויב לו מדר"נ והוא עבר צווי ב"ד ופרע למסרב וחייב הרא"ש לחייב ההוא לפרוע שנית ונתן טעם א' דה"ל מזיק שעבודו של חבירו ויש בו דיני דגרמי וע"כ סבירא ליה לרא"ש בתשובה ההוא דר"נ יוכל למחול דאל"כ בלא"ה חייב לפרוע דהא משתעבד מדר"נ ובמקום דמחילה ל"מ פשיטא דפרעון לא מהני וע"כ דסבירא ליה דיוכל למחול ומכל מקום חייבהו משום מזיק נראה דסבירא ליה בשלמא מוחל דהוא לטובתו אינו קרוי מזיק אבל בפורע דאין לו הנאה הרי בגדר מזיק שעבודו של חבירו כיון דלית ליה הנאה מני' וזהו הוא דעתם ואין בו מהזרות כמו שחשבתי לכאורה כי דברים אלו אמורי' ברא"ש ודוק. או כי הנך רבוותא סבירא ליה כדעת הראב"ן שאכתוב לקמן דעתו דסבירא ליה אם אין למוכר נכסים אעפ"י שמחלו צריך הלוה לשלם ללוקח ועיין מש"ל בטעמו ואף אינהו איירי בכה"ג דלא נשאר למוכר נכסים רק ה"א תינח במוחל דלא מפסיד הלוה אבל בפורע דכבר פרע ה"א דא"צ לשלם ולכך הביאו ראי' דאין רשות ללוה לפרוע למוכר כלל רק מכח מחילה אתי' עליו אם כן הדין שוה כמו מוחל וצריך לשלם שנית ללוקח אם אין למוכר לשלם ולק"מ. והנה יש לדקדק על דעת ראשון שהוא עיקר בפוסקים דיכול לפרוע למלוה אם כן הא דאמרינן בקדושין בקדשה בשט"ח שיש לו על אחרים דר"מ סבירא ליה מקודשת ואמרינן לחד שנויי' דר"מ סבירא ליה כדשמואל דיכול למחול רק סמכ' דעתה לא שביק דידי ומחיל לאחריני וקשה הא מ"מ אולי יקבל פרעון לעצמו ואי דתחזיר על בעלה הא כבר הקשו כן התו' בב"ב דף קמ"ז ע"ב דאף אם ימחול יהיה בעלה חייב לשלם ותי' דאשה בושה לתבוע בעלה בדין. וצ"ל או דמהכ"ת יעשה כן הלוה דשורת הדין מתחיל' לפרוע ללוקח וכיון דלית ליה רווחא למה יעשה כן וסמכ' דעת' ויותר נראה כי אמרינן אשה בושה היינו שישלם מחמת דינא דגרמי בתורת מזיק אבל אם חייב לה שקיבל מיד אחד מעות השייך לה לא שייך אשה בושה ובהכי ניחא מ"ש הבית שמואל בא"ע סי' כ"ח ס"ק ל"ה בשם ש"ג דיכול לקדש אשה בנותן לה שט"ח שהוא חייב לה ולכאורה הוא נגד דברי התו' דכתבו דאשה בושה לתבוע בעלה בב"ד ולפמ"ש לק"מ דדוקא מתורת דיני גרמי בושה ולא באופן אחר ובפרט די"ל הך מ"ד סבירא ליה ד"ג קנסא ולא קנסו בנו אחריו ואם כן אף דאשה בושה לתבוע בעלה היא סמכ' דעתה במות בעלה לתבוע ליורשים והלא כל כתובה בכך ואם תמות בחיו בלא"ה בעל יורש הכל ולגבי יורשי' אינו בושה אבל הך ד"ג בנו פטור וצריך לתבוע בחיי בעל וזה בושה אבל בחוב דעלמא אינו בושה דיכול לתבוע להיורש ודוק: