אורים ותומים, תומים · סימן ס״ו, ב׳

אלא בכתיבה ומסירה כתב הש"ך בשם ריטב"א דכתב בקדושין דהמקדיש הקדש לעניים הוי ככתובי' ומסורי' אם כן אם הקדיש שט"ח ואמר קני לך איהו וכל שעבוד' זכו עניים כאלו כתב ומסר עכ"ל ואמת שהריטב"א בקדושין כתב זה פעמים ושלש וכ"כ בתשובת ר"ב אשכנזי סי' ט"ו בשם הרא"ה ז"ל אמנם בש"ע י"ד סי' רנ"ח סעיף ו' כתב בשם רשב"א דהמקדיש שט"ח צריך כומ"ס כמו בהדיוט ונתן רשב"א בתשובה הטעם משום דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בהקדש גמור אבל לא בהקדש עני'. והש"ך הוסיף שם דיכול למחול דדינו שוה כמו בהדיוט ותמהני מש"ך איך לא זכר כאן דבר מפסקי ש"ע להדיא בי"ד מבלי חולק לא מהמחבר ומהרב בהגהה. אך באמת אף שסתם המחבר שם דין זה תלוי במחלוקת רבוות' כי באמת רבינו ב"י גריר בתר רשב"א כאלו היא הלכה פסוקה ולכך לקמן בסי' רכ"ה דכתב הטור דנדר לעני' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכתב הב"י לאו דוקא רק מתורת נדר מחויב אבל לא דקנה בקנין גמור והוי כמסירה להדיוט דזה לא שייך בצדקה ובאמת כך הן דברי ר"ה גאון ור"ח ובעל המאור בפ' שור שנגח דו"ה ע"ש להדיא דלא שייך בצדקה כמסירה דמי. ואף ברמב"ן במלחמותיו לא מצאנו הכרע ברור בדבריו דחולק ארז"ה כלל. אבל הרא"ה וריטב"א חולקים וכן נוטי' דברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ח דין ה' דכתב להדיא דהקדש לעני' נקני' באמירה דכל דבר שמועיל בהדיוט בקנין מועיל בהקדש בדברים: ואם כן י"ל אף הטור בסי' הנ"ל ודכוותי' גריר בתרי' וביותר ביאור כתב הר"ן כן בפ"ק דקדושין בהך שמעתי' אמירה לגבוה וכו' דאף הקדש לעני' בכלל הזה בכל דבר וכ"כ בפי' לנדרים בדף למ"ד ע"ש להדיא לא זו אף זו הרשב"א ז"ל גופי' כפי מ"ש הרב רבינו בצלאל אשכנזי בתשובה סי' ט"ו מצינו לו בתשובה כת"י סתירה בדבריו פעם כה פעם כה ואף אני בחדושיו לנדרי' ראיתי בדף כ"ט דכתב להדיא במקדיש לאחר ל' יום דחל הקדשו משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וה"ל ככסף וע"ז כתב דה"ל כזוכה מעתה ועדיף מהא דתניא משוך פרה ולא תקנה אלא לאחר ל' יום ועומדת באגם כל ל' דלא קני דכיון אמירתו לגבוה וכו' ה"ל כזוכה מעתה וכתב ומהכא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' א"י לחזור בו דהוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכן מסיים שם בהך ענין ה"ה האומר קרקע זו לעניים עד שאעלה לירושלים דאמירה כמסירה ע"ש והדברים מבוארים כריטב"א. ולכן היה נראה דאף הרשב"א לא אמרה להך דינא דיש הבדל בין הקדש לצדקה רק בחוב ולא בעלמא דכל ראי' שהביא הוא מהך דב"ק ניתביה לעני' הדר א"ל כו' והיינו דהך אי צדקה להקדש לגמרי דמי או לא כבר כתב הר"ן בקדושין הנ"ל דתליא מה דמספקא לגמרא בריש נדרים אם יש יד לצדקה או לא אי דמיא להקדש הואיל הוא בבל תאחר כהקדש או לא לגמרי מדמינן ועלתה בתיקו ואם כן אי אמרינן לגמרי מדמינן להקדש או לא תלי' באיבעיא הנ"ל והעלו הפוסקים והרשב"א בחדושיו דספק איסורא לחומרא גבי יד לצדקה ואם כן אף בזו לחומרא רק זהו במקום דגבי הדיוט קנין תורה א"כ אמירתו לגבוה הוי כקנין גמור בהדיוט והוי בצדקה ספק תורה ולהחמיר אבל בשטרות דאין קנינם ד"ת כלל ואפילו מכרן ועושה בהן כו"מ אין בו קנין ד"ת רק מדרבנן ואם כן אף דנימא בצדקה אמירתו לגבוה ככתוב ומסור דמי מכל מקום אין כאן קנין ד"ת ואם כן הרי כל ספק מדרבנן וכיון דהוי איבעי' דלא איפשט' ספיקא דרבנן לקולא דכל הספק באיסור אינו רק מדרבנן דמתורה ודאי לא זכו בו עני' כלל. ואם כן אין כאן סתירה כלל ואף הרא"ה והר"ן אפשר בשטר מודים זולת הריטב"א דכתב להדיא אף בשטר ואזיל לשיטתו דסבירא ליה מכירת שטרות ד"ת. כמ"ש הב"י בשמו או דסבירא ליה דהך יד לצדקה איפשוט הואיל ונאמר את"ל כשיטת רמב"ם אבל לפי דהעלו רוב מחברים דהוי רק ספיקא ולא איפשטא איבעיא כמ"ש בטור י"ד סי' רנ"ח ע"ש וקי"ל מכירת שטרות דרבנן אמרינן דספקא לקולא ובהכי ניחא דברי הרא"ש בתשובה דכפי מש"ל מתשובה דכלל נ"ח משמע דאף צדקה בכלל אמירה לגבוה וכו' ואלו בכלל י"ב דין ב' כתב וז"ל אפילו נדר בקרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו נהדיוט יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעניים שיכול להתיר נדרו וזה מורה דלא דנין בצדקה לעני' אמירה לגבוה וכו' דאנ"כ מה כ"ש איכא: ואם כן יש כאן לכאורה סתירה אבל לפמ"ש ניחא דבהקדש ודאי ובצדקה ספק ואיבעיא דלא איפשטא ויפה דן כ"ש ספק מודאי דאם בוודאי אמרינן כן מכ"ש בספיקו. ובאמת יש לדקדק בתשובת רשב"א סי' תקס"ג דהביא ראי' מהך דב"ק דאיצטרך ר"י למימר יד עני' אנן וה"ל מ"ג ולכך לא מצי למהדר ש"מ דלא אמרינן בצדקה אמירה לגבוה וכו' והא כבר ישבו הרי"ף דהתם לא היה ברשותו ואפילו הקדישה אינו קדוש והרשב"א גופי' בחדושיו לב"ק העלה כתי' הרי"ף ע"ש: ולכן נראה דסבירא ליה כדעת הר"ם במרדכי ב"ק פרק ש"ש דל"ה ע"ש דהעלה דאין בהקדש לעניים אסמכתא דהואיל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"ל כאלו מסר באופן המועיל דלא יחול בו אסמכ' דכך פי' בכ"מ כמסירה להדיוט באופן המועיל וכן גבי ש"מ ככתובים וכמסורים היינו באופן המועיל דהא ש"מ שאמר הלואתו לפלוני מועיל משום דהוה ככו"מ כאלו הקנה במ"ג הואיל מצינו בבריא קנין המועיל במעמד ג' אף בש"מ אמרינן כן וכן בהקדשו' ע"ש שהאריך ואם כן מזה נלמוד בהקדיש הלואתו שביד פלוני דקנה הקדש דהא יש בו קנין מעמד ג' אם כן הוי כמסירה כאלו מסרו לו במעמד ג' וכמ"ש בש"מ ומהר"מ כללינהו בחד כללא הקדש וש"מ. ולפ"ז יפה הקשה דמה בכך דלא ה"ל הנך זוזי דהקדיש ברשותו מכל מקום הא מצי להקדישו במ"ג כדאמר ר"י באמת יד עני' אנן וה"ל מעמד ג' אם כן אף דאינו יד עני' וליכא מגו מכל מקום כיון שיש באפשרי הו"ל להקנות בצדקה וקושי' גדולה וטענה חזקה הוא ולכך הכריח דלא אמרינן כן בצדקה והא דהוצרך הרי"ף לשנויי דלא ה"ל ברשותו משום דאל"כ עכ"פ קשה הא ה"ל נדר בפיך זו צדקה וכו' וא"ש. אך לפמ"ש דזהו הכל בחוב וקנין מ"ג דהכל דרבנן ובקנין דרבנן לא אמרינן צדקה ה"ל כהקדש דהוא ספיקא כנ"ל ולפ"ז מיושב דהרמ"א לא הגיה כלל בי"ד סי' רנ"ח על הך פסקא דשטר חוב אין נקנה לענים באמירה מטעם דאמירה לגבוה וכו' לא שייך בצדקה. ואלו לקמן בסי' ר"ז פסק כמרדכי דאסמכתא לא שייך בצדקה והא כל טעמו דהוי כמסירתו להדיוט והוסיף לומר דהוי כנמסר באופן המועיל בשום צד בב"ד חשוב וכדומה דרכי' המועילי' לבטל אסמכת' דלפמ"ש יש לחלק בין חוב דהוי ספיקא דרבנן לשאר מילתא דיש בו קנין של תורה (ומה שיש לדקדק מזה על דברי תשובת הרב רמ"א סי' מ"ח דהשיג על רבינו הב"י יבואר אי"ה במקום אחר אשר שם מקומו) ולכן לדינא בקנין חוב נקטינן כפסק המחבר ורשב"א דלא זכו בו עני'. ועיין מש"ל בקונטרס תפיסו' אי מהני קים ליה גבי צדקה וע"ש: