אורים ותומים, תומים · סימן ס״ב, ב׳

עליה להביא ראיה כתב הרמב"ם בפכ"ב מהלכות אישות דאם היה מעות ביד אשה והיא אומרת מתנה ניתנה לה הרי זו נאמנת וכ' וילקח קרקע והבעל אוכל פירות ואם אמרה ע"מ כן ניתן לי שלא יהיה לבעלי רשות בו עליה להביא ראיה שכל מה שביד אשה בחזקת בעל שיהיה אוכל פירות ואם אמרה אתה נתת לי במתנה נשבעת היסת ואינו אוכל פירות עכ"ל והנה בפסקא האחרון דאומרת הבעל נתן לה במתנה דנאמנת נתן המ"מ טעם דאין אשה מעיזה בפני בעלה לומר שקר כ"כ ע"ש והנה הרב הש"ך בס"ק ה' האריך וחשב כי האמינה הרמב"ם ביש לה מגו דלהד"ם או החזרתי ולכך נתקשה הן בדברי המ"מ דמה צורך לטעם זה הא בלא"ה נאמנת במגו וגם בדברי הר"ם בן נתן בבעה"ת שער וי"ו דהקשה דתהיה נאמנת לומר אחר נתן לי בע"מ שאין לך רשות בו במגו דאתה נתת לי במתנה ותי' דאין זה מגו דגרוע גרעיה דבזה הבעל יורש ובזו אין הבעל יורש והקשה הש"ך הא בלי הך. מגו יש לה מגו דלהד"ם או החזרתי וכמו כן נתקשה במ"ש הר"ם בן נתן לרמב"ם באומרת מתנה ניתן לי דאם הוא מטלטלין ידועים לבעל דאינה נאמנת והקשה הש"ך הא מכל מקום אית לה מגו דלהד"ם וע"ש שהאריך ובאמת ליתא לדבריו דלא מיירי כלל במקום דיש מגו דבזה לכ"ע נאמנת אפי' בנו"נ בתוך הבית רק מיירי הכל מבלי מגו כלל ולכך הצריך המ"מ לטעם הנ"ל וגם יפה תי' הרמב"ן הנ"ל ויפה פסק במטלטלין הידועין דיש להם דין העשוי' להשאיל ולהשכיר ואין לה נאמנות כלל והנה טעמו של המ"מ נראה דלא סבירא ליה לר"ם בן נתן כלל דאל"כ מה פריך דיהיה נאמן של אחר הוא וניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו במגו דהוא נתן לה דהא לכך נאמנת הואיל ואינה מעיזה אם כן איך נימא דה"ל לומר בעלה נתן לה דהא אינה רוצה להעי' ומטעם זה אנו מאמינים לה וקושי' זו הרגיש בו גי"ת והקשה כן והש"ך אגב רהיטא הקשה על גי"ת דהא אמרינן מגו דהעזה בממון ולא עיין כל הצורך דלשיטת המ"מ יפה הק' כמ"ש דכל נאמנות שלה הוא מתורת דאין מעיזה ולכן ברור דהר"ם בן נתן לא סבירא ליה הך טעמא דמ"מ באשר צווחו עליו בלא"ם וכמש"ל רק סבירא ליה כיון דמטלטלין בידה והיא אומרת במתנה ניתן לי בעצמה נאמנת בלי מגו כלל דחזקה הואיל והוא בידה שניתן לה במתנה כמ"ש הרמב"ם רק יש כאן ספק אי הבעל או אחר אם היא אומרת דהבעל נתן לה אמרינן מסתמא דלא אחר נתן לה דלא שכיח דאחר יתן לאשה במתנה ובירושלמי אמרינן קול למתנה ואם כן בממ"נ אם יוצא קול דאחר נתן לה איך תאמר דבעל נתן לה להכחיש הקול ואי דאין כאן קול ודאי מבעל ניתן לה ולא משל אחר ולכך אין לה קול משא"כ באומרת דאחר נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו בזו נאמנת דאחר נתן לה הואיל והמתנה בידה וחזקתה מסייע לה אבל בזו דניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו אין חזקתה מסייע ואם כן אינה נאמנת וא"ש ולכך יפה הקשה דיהיה נאמנת במגו דבעל נתן לה ומגו מועיל כמו חזקה ולכך תי' דמגרע ליה דבזו מפקיע אף ירושתו ולכך אינה נאמנת ולפי דברי הרמב"ן אם אמרה מאחר ניתן לי ע"מ שאין לבעל רשות באכילת פירות אבל לא בירושה דהבעל יורשה נאמנת במגו דבעל נתן לי דבזו לא שייך תי' הרמב"ן דמגרע כחה ובהכי ניחא דברי הנ"י ורשב"ם והרא"ש דכתבו בקיבל פקדון מאשה ומתה יחזיר לבעל דאף דנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו הרי הבעל יורשה וקשה אולי נתנם לה ע"מ שלא ירש הבעל ואי דלא חיישינן לכך אם כן בקצרה הל"ל דלא חיישינן דניתן לה ע"מ שאין להבעל רשות בו ולפמ"ש ניחא דזהו דניתן לה ע"מ שלא יאכל הבעל פירות אילו טענה כן נאמנת במגו דהבעל נתן לה כקושי' הר"ם ב"ן טענין לה אבל להפקיע מן ירושת בעל דזה אין לה מגו כתי' הרמב"ן בזו אלו טענה לא מהימנ' ואף לאחר מותה לא טענין כן ומחזירין לבעל. והנה נ"מ יש לכאורה בין טעמו של המ"מ לטעמו של הר"ם בן נחן אם גם בנו"נ בתוך הבית אמרה במתנה נתן לי בעלי אי מהימנ' דלפי מ"ש בטעמו של הר"ם ב"ן כל הטעם משום דהואיל דהיא מוחזקת בנכסי' נאמנת לומר מתנה ניתן לי וזהו לא שייך בנו"נ דאין כאן חזקה כלל ואינה נאמנת כלל לומר במתנה ניתנה לי וגם. במטלטלין הידועים לבעל דדינם כדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר וליכא חזקה כלל ואינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי דאין מה שהוא מוחזק בידה לראיה כלל הואיל ועשוי להשאיל וכו' אבל לדעת המ"מ אף בנו"נ נאמנת דעכ"פ אינה מעיזה וזהו דעת הש"ך והרב ב"ש וגם במטלטלין הידועים לבעל דסוף כל סוף אינה מעיזה אבל נראה דאף המ"מ לא אמרה אלא בשיש צירוף הך דהיא מוחזקת בו ולכך אף דבעלמא לענין ממון לא אמרי' אין אשה מעיזה הכא דמוחזקת בו אמרינן הך סברא דאין אשה מעיזה דבלא"ה חזקת הממון מסייע לה וכ"כ הב"ש בסי' פ"ה סק"ל ע"ש אבל בנו"נ בתוך הבית דאין לה חזקה כלל וכן במטלטלין ידועים של בעלה דהוי כמו להשאיל ולהשכיר אף המ"מ מודה דאין לסמוך על סבר' זו דהעזה להוציא ממין מיד בעל ומחזקתו ובלא"ה כפי מ"ש רוב מחברים ס"ל כדעת הרמב"ן והסכים עמו שם בעה"ת ועיי' מש"ל באלמנה אי נאמנת: