אורים ותומים, תומים · סימן ס׳, ט׳

ראובן שקיבל וכו' עיין אורי' דפי' כפי מ"ש הש"ך ופשוט אך הרב בעל ט"ז הקשה דמשמע דחלקו של בעל צריך ליתן ואמאי לא יהיה כנדוני' חתנים בא"ע סי' נ"ג דאפילו כתב ופסק דאמרינן מ"מ פטור דאומדנ' דלא כתב אלא אדעת' שתהנה ממט הנשואה לו והוסיף להקשות על משנה דכתב לזון בת אשתו ה' שנים ומתה אשתו דמ"מ מחויב לזון חורגתו ולא אמרינן אומדנ' דר"ח ולכן ביקש הוא לחלק דר"ת איירי בפוסק שנכתב דהיא הכניסה לו אבל בפוסק סתם מזונות לא מצי לטעון כן והגאון מהר"ן בהגהותיו דחק בחילוק אחר דנדוני' עיקרה לבתו רק נצ"ב הן באחריותו של בעל אבל עיקרן לאשה משא"כ כאן הא גמר אומר לזון שניהם אך כתב לפי פסק רמ"א בא"ע דאף באב הפוסק לבנו שייך נדוני' חתני' אין מקום לחלקו מ"ש ועכ"פ שניהם שוין לדון באחד הפוסק מזונות לבנו ולכלתו או בתו וחתנו ומת בנו או בתו דמ"מ מתחייב לזון זמן הנפסק ממנו לכלתו או חתנו ע"ש ודבר זה זר ורחוק בסברא למאוד וכבר צווחו בי' קמאי והרב ב"ש בסי' נ"ב סק"ט ביקש לתרץ על הך משנה הנושא את האשה ופסק לזון את בתה דהתם שאני דבתה חי משא"כ הכא הבת מת וכל זה דוחק דאם זקפו במלוה על החתן מא"ל ואני לא הבנתי הקושיא שלהם כלל דהא בגמרא מדמי אומדנא דר' נתן שהוא לפי' ר"ת אפילו לאחר נשואין לאומדנא דראב"ע דס"ל מן אירוסין לית לאשה תוספת אבל מן נשואין אית לי' אפילו נשאה רק שעה אחת וכתבו התוספו' שם כתובות דף מ"ז ד"ה כתב לה וכו' דגבי' שאני דכותב לה בשביל חיבת חופה והא הוה להו חופה וכ"כ כל המחברים לשיטת ר"ת ולפ"ז בכותב לה כתובה ותוספת אפילו אלפים דינרי' והיה שעה א' לאחר נשואין אפילו לא נבעלה כלל זכתה מדינ' בהו דאומדנא שלו היא כשתכנס לחופה ולפ"ז מ"ש דכתב לה תוספת אלף דינרי' או דכתב לה להספיק בתה במזונות אף זו בכלל תוספת כתובה דמ"ש זו מזו ואי בשביל דכתוב' בלתי נגבית במות אשה בחיי בעלה וזה נגבית מה בכך סוף כל סוף איכא אומדנ' דכתב בשביל חיבת חופה והא היה לו ואף כתובת בנין דכרין יש אם מתה תיכף אחרי חתונה שנה א' וכיון שנשאת אפילו שעה א' כבר פסקה אומדנ' כל מה שהתחייב הבעל לתת לה וכ"כ הח"מ להדיא והשיג על רמ"א דס"ל באב הפוסק לבן ומת דאין לאשה בכתובה בו דלא פסק אלא ע"מ שיהנה בו והשיג הח"מ דכיון דהבעל נתחייב תיכף לאשתו לאחר חופה אף במה שביד אב זכתה דשוי יד הבן והאב ולא שייך ביה אומדנא והב"ש הסכים עמו וכן מהר"ן ואם כן באבי הבן אף דאיכא אומדנא מכ"ש בבן עצמו דלית ביה אומד' ותמהני מחכם צבי דהסכים לח"מ וא"כ מה קשיא ליה ואמת אף דמסתבר כן לא היה מלאני לבי לומר דאולי יש לחלק בשלמא בכתובה דכל עצמותו הוא לגבות באלמנותה או בגירושין ומ"ש מת תיכף או זמן מרובה ומי ישום גבול וקץ לזה אבל בכותב מזונות לבת אשתו אף דהוא בכלל תוספת כתובה נימא דלא נתכוון רק בחיי אשתו ואף דנכלל בכלל תוספת כתובה וטובת הנאה בשביל זה כבר קיבל בעת החופה כמ"ש מ"מ אולי יש לחלק אלא שראיתי הדבר מוכרח לפי' בעל עיטור שפי' באות המחאה דף ק"ה ע"ב על הא דפרכינן בירושלמי בהא דהנושא אשה וכו' ולא כן אר"י ור"ל הכותב שטר לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב דפטור ומשני עשהו כתוספת כתובה ופי' הב"ע דר"י ור"ל בירושלמי אין פי' דמתחייב במה שאינו מחויב כמו שהבין הרי"ף והתו' דהיינו הך דחייב אני לך מנה בשטר הנזכר שם בגמרא דידן רק שם פי' דטעה דסבר דהוא חייב ובאמת אינו חייב כהך עובדא דגינאי ולכך פטור ולפירש"י צ"ל הא דפריך מזה על הנושא וכו' במה יתחייב לזון דהא התם ליכא טעות וצ"ל דהקושי' הוא קושי' הט"ז דהרי כאן טעות דאלו ידע דאשתו ימות לא היה מתחייב עצמו כלל והרי זה ממש דמי' לעובדא גנאי וכ"כ הב"ע כסבור הוא לזון את אשתו כבתו והרצון כך כמ"ש דסבור אם יהיה אשתו עמו דיזון שניהם אבל במות אשתו לא היה דעתו לכך וזהו הקושיא וכן הקשה בריש אעפ"י דלא יהיב חייב דאלו ידע דהוא ימות תיכף לא היה מוסיף לה כ"כ ומשני ירושלמי עשהו כתוספת כתובה והוא הדבר שכתבתי דזהו בכלל תוס' וכמו דתיכף חל שעבוד תוספת וכמ"ש בירושלמי ריש פרק אעפ"י דמוסיף לה כמה בשביל שתבעל אף זה חל תיכף וכמש"ל והדבר מבואר ואפילו לשיטת הרי"ף וסייעתו דלא פי' כן בירושלמי כמ"ש ב"ע רק מפרשי דס"ל לר"י ור"ל דאפילו אינו טועה מ"מ לא מצי להשתעבד במה דאינו חייב מ"מ סברת ב"ע במקומו ומה שהוא מבאר ומפרש בירושלמי י"ל כן מסברת חוץ ובפרט דאף לפי' הרי"ף צ"ל כן בירושלמי דהקשו הא אינו חייב לזון ומה יועיל להתחייב עצמו לזון ותי' דנכלל בכלל תוספת כתובה וחד דינא אית ליה וע"י דנבעלת לו מכניס עצמו לחיוב א"כ אין כאן מקום לקושי' הנ"ל וזה ברור ומעתה מה שהקשו אהך תשובת רשב"א היינו לשיטת רמ"א שהעתיקו דלרשב"א גופי' בלא"ה לק"מ דהוא לא ס"ל בנדוני' חתנים כר"ת רק כרי"ף ורמב"ם ורש"י אף גם לרמ"א לא קשה חדא די"ל דלרמ"א קמ"ל דפטור מחלקה לכ"ע אפילו לשיטת רש"י החולק אר"ת דאין יורש בראוי ונ"מ אי תפסו דמפקיני מיני' משא"כ מזונות שלו תלי' במחלוקת ואי תפס החתן ל"מ מיניה כמ"ש הרמ"א א"ע סי' נ"ב אף גם הא בררתי בא"ע דדוקא בפוסק לבתו לנכדו אמרינן כן לדעת ר"ת אבל בפוסק ליתומה אחרת לא דאל"כ הך דנחלקו בי"ד סי' רנ"ג בנדר מעות ליתומה והיא מתה מי יורשי' ומדברי כולם נלמוד במתה אחר נשואין דיורשי' זוכי' במעות ועיין תשובת מ"ב וקשה הא הוי נדוני' חתנים דר"ת אלא ברור דלא נאמר אלא בפוסק לבתו דכל דעתו שתהנה בתו אבל הנודר להשיא יתומה דעתו למצוה והא אתקיים מצותו וזהו ברור ומיושב מ"ש הב"ש בסי' הנ"ל סוף ס"ק ח' להקשות על מהרש"ל וב"ר דהפוסק לבתו ומתה דלא זכו יורשים דמ"ש מהנודר ליתומה דנחלקו בו חכמי דור ולק"מ דביתומה ליכא אומדנא ובבתו איכא אומדנא וא"כ אף כאן לק"מ דכאן לא מיירי בבתו כמ"ש בתשובת רשב"א להדיא וכדמשמע מש"ע וא"כ לא שייך אומדנא כלל ואחר שבררנו כן הדרן לסברא ודעת נוטה דאף במזונות שייך אומדנ' ובפרט לפי מש"ל בב"ע הדבר מוכרח מירושלמי דעל זה סובב קושי' ירושלמי דנימא ביה אומדנא ולכן ברור לדינא דאין לחייבו במזונות ואומדנא חזקה היא ומ"מ למעשה אני חוכך הואיל וכבר הורה זקן הט"ז והסכים עמו חכם צבי הגאון ז"ל והב"ש ז"ל ולכן רואה אני תמיד לפשר כפי אפשרי ונראה דכל זה לאחר שנת חזרה אבל תוך שנת חזרה דתקנת' הוא משום ותם לריק כחכם ואפילו בא ליד החתן מוציאין מכ"ש דאין לחייב במזונות והיש יותר עגמת נפש ממנו ובלי ספק דהיה בכלל תקנה ובזו אין כאן ראיה לט"ז כלל דשם לא מיירי מתקנת שום וכמ"ש במשנה.