אורים ותומים, תומים · סימן ס׳, ח׳

וי"א דאם קיבל לזונו סתם וכו' ולענ"ד אין כאן מחלוקת כלל כי דעת הראשון שהוא דעת של רשב"א נראה דמיירי בנדר שקיבל לזון את עני דה"ל בתורת נדר דפיך זו צדקה וסתם נדרי' להחמיר ולכך הוא חייב לזון כל ימי חייו אם הוא עני תמיד או כל ימים שצריך היינו בנתעשר בנתיי' דתו ליכא מצוה צדקה ולא קריני' בי' בפיך וכו' ובזו מיושב קושי' הט"ז דהקשה אפילו א"צ יהיה חייב לזונו כמו הפוסק לזון בת אשתו דחייב לזונה אעפ"י דנשאת ע"ש ולפמ"ש ניחא דכאן משום בפיך זו צדקה אתינא עליו וכשאין צריך פסק נדרו והראי' דמביא הרשב"א שם בתשובה כפי שהעתיקו הב"י בא"ע סי' ק"ט הוא דאמרינן בפ"ג דנדרי' באומר יאסרו פירות עלי ופריך הגמ' כיון דאמר סתם לעולם משמע איירי בנדר ואלו אין כוונת רשב"א בנדר מה ראי' משם דבנדרים סתם נדרים להחמיר ועי' בר"ן בנדרים דף ד' דסתם נדרים לא קייצי וכתב הר"ן הטעם משום דיש בהו קדשי מזבח וקדושתן קדושת עולם ולכך הנודר סתם אסור לעולם ועיי' י"ד סי' רי"ח אלא ודאי דגם הרשב"א מיירי כאן בנדר ועוד ראי' דהרשב"א גופי' בחדושיו לגיטין בפ"ב מ"ש ע"מ שתשמשי אבא או שתניק בני כתב לענין ממון הדבר ספק באומר סתם אי כוונתו כל חודש או יום אחד במשמע והניחו בספק וצ"ע וכ"כ הר"ן ומ"מ בשמו וא"כ איך החליט כאן לחייבו הא הממע"ה חלא ברור דכאן מיירי מנדר ולכ"ע לעולם משמע כמבואר בי"ד סי' רי"א. אבל הרא"ש בתשובה כלל ו' סימן י"ח נראה ברור דלא מיירי מתורת נדר אעפ"י שכתב לשון יפטור מנדרו כי הלא כל ענין התשובה סובב בראי' דאמרינן יד בעל השטר ע"ת ושם הטעם משום המוצא חבירו ע"ה וזה לא שייך בנדרים שסתמן להחמיר וספק איסורא לחומרא ומכ"ש בנדר שיש טעם הנ"ל גבי' ועיי' מ"ש הרא"ש סוף פרק שבועות שתי' ואף דרא"ש בתשובה הנ"ל הביא ראיה מן הנודר עשרין וכדומה דאזלינן בתר הפחות שם טעמא אחריני משום דהוא אמר דלא נתכוון לשום דבר וגם שם הטעם משום תפסת מרובה לא תפסת דא"א לומר דנתכוון לדבר מרובה א"כ אין לו סוף וזהו המדה ממדות שבתורה אבל בנדרים סתמן להחמיר ולא הביאו הרא"ש רק להתלמד דאמרינן אזלינן בתר פחות אבל מ"מ לא איירי בנדר אבל בנדר סתמא להחמיר ואין כאן סתירה במחברים וכן נכון: