אורים ותומים, תומים · סימן ס׳, ה׳

אעפ"י שקנו מידו וכו' על דינו של הרמב"ם צוחו קמאי וכבר בררתי הדברים באריכ' בחדושי לא"ע בפלפול רב בגפ"ת אמנם מה שנוגע לכאן בקצרה הוא באמת פשוטן של דברי' ברמב"ם בהלכות מכירה פי"א דכתב המתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד ומפני מה הפוסק עם אשתו לזון את בת אשתו שחייב לזון מפני שפסק בעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנים באמירה עכ"ל ודייק הכ"מ הואיל וקאמר דברים הדומים לדברים הנקנים באמירה ולא קאמר כי הן הן הדברים הניקנים באמירה אלא דלא מיירי בפסיקה בעת קדושין ואירוסין רק בעת נשואין ולכך בעי קנין או שטר ולא נקנים באמירה כרב גידל ומכל מקום מתחייב דבר שאינו קצוב הואיל דומה לדברים הנקנים באמירה היותו עדיין קודם גמר נשואין ויפה דיבר ואין פקפוק וספק כלל בפירושו לדברי הרמב"ם אלא דהיא גופה קשיא דהרמב"ם נתן טעם דלכך מהני קנין הואיל ודמי לאירוסין והיא גופה קשיא למה באירוסין מהני קנין ואמירה לדבר שאינו קצוב ומה בכך דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכי עדיף מקנין גמור דאין מועיל לדעתו בדבר בלתי קצוב ויותר מסתבר שלא יועיל בו אמירה ולכן היה נראה ע"כ סבירא ליה לרמב"ם דמתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אין חיובו חל היינו כשאין מתחייב לו הזוכה בחיוב דבר כנגדו ולכך לא נחית לחיוב אבל כשכנגדו מתחייב למולו דבר אחר הרי זה מכניס עצמו בחיוב בכל אופן אפילו בלתי קצוב ולכך כתב הרמב"ם שזה כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו לו במתנה הרי דכל ענין דבריו במתנה מוחלט ואעפ"י שאמרו בלשון חיוב הואיל הוא בלתי קצוב לא מכניס עצמו בכך אבל בשכנגדו מתחייב עצמו למולו מה תואר מתנה שייך כאן וארווח לן בזה לא לבד קושית הרמב"ן בבעה"ת שער ס"ד על הרמב"ם מן מה שאירש מאבא ומן שבח קרקעות וכו' דהן הכל בגדר מכר ולא במתנה אף גם הקושי' שיש לי כאן לזון ה' שנים לרמב"ם ה"ל דבר בלתי קצוב ה"ה ה' ימים אם כן הא דקתני בפ' השוכר את הפועלים וכו' דאמר עד שלא יתחילו במלאכה וכו' שאם אתה עושה סעודה שלמה וכו' מה כל החרדה הזה הא ה"ל דבר בלתי קצוב דלרמב"ם כללא הוא מזונות הוי בלתי קצוב ואין כאן חיוב וקנין חל כלל ולעולם הרשות בידו לחזור וא"צ זריזות לומר להם עד שלא יתחילו וכו' אלא ודאי הואיל ואין כאן גדר מתנה שהרי הם מתחייבים למולו לעשות מלאכתו של בעה"ב וחלף שכר טרחם אוכלים לא שייך בי' דבר בלתי קצוב כלל ומעתה סבירא ליה לרמב"ם בפוסק בעת קדושין דע"י הפסיקה והחיוב נתרצית לקדש לו והרי זה כמו מכר וקונה האשה לעצמו פשיטא דמהני ולכך לא שאל כלל למה בפוסק בעת קדושין לזון בתה ה' שנים דמתחייב דהוי כמו מכר רק שאל הפוסק בעת נשואין בקנין דמהני למה הא אז הוי כמתנה דכבר נתקדשה לו מקדם וע"ז תי' הואיל והוא עוד בעת נשואין הרי הם דומי' עדיין לדברים הנקנים באמירה כי עדיין לא נגמר הפסיקה מאירוסין עד גמר הנשואין ולכך מהני בי' איברא הואיל ואינו בעת אירוסין ממש צריך קנין כמ"ש לקמן ודברי הרמב"ם מדוקדקים למאוד. ובהכי ניחא ליה מה שהריב"ש בסי' שמ"ה תמה על דמצריך הרמב"ם בהל' מתנה בדברים הנקני' באמירה שיהיה ברשותו דאם מועיל לדבר שאינו קצוב אף דלשיטתו לא חל בו קנין בעלמא למה לא יועיל לדבר שאינו ברשותו נמי והגמי"י באמת בשביל כך דעתו לומר ברמב"ם דבשעת אירוסין א"צ שיהיה ברשותו וזה אינו דמלבד דלישנא דרמב"ם אינו מורים כך אף גם בש"ע סי' נ"א בא"ע מבואר להדיא דלעולם בעינן דבר שיהיה ברשותו אבל לפמ"ש לק"מ דבשביל הן דברים הנקני' באמירה לא תקנו חז"ל שיחול הקנין על דבר שאין מועיל בו קנין כלל רק בדבר שאינו קצוב שורת הדין כך דבעת אירוסין ה"ל כמכירה דמועיל לדבר שאין קצוב קנין ובשעת נשואין הואיל ועדיין לא נגמר הטיב קדושין ה"ל כמו דברים הנקני' כנ"ל והוסיפו הואיל ואין ממש בעת קדושין להצריך קנין אבל בדבר שאינו ברשותו דאין מועיל אפילו במקח וממכר מה טעם יש בו דיהיה מועיל בדברים הנקני' באמירה ולק"מ. גם בזה מיושב השגת וטענת הראב"ד ז"ל בהא דפרכינן לר"ל דסבירא ליה האומר חייב אני לך מנה בשטר דאינו חייב מהך משנה הנושא אשה ופסק לזון בתה דחייב לזינה ומשני בשטרי פסיקתא והקשה הראב"ד לשיטת הרמב"ם בלא"ה אף לר' יוחנן צ"ל בשטרי פסיקת' דאל"כ הא ה"ל דבר שאינו קצוב (ובחידושי לא"ע אמרתי בו ישובים רבים) ולפי הנ"ל לק"מ דלא ידע בס"ד הך דר' גידל דהן הן הדברים וכו' ומ"מ לא קשי' ליה מדבר שאינו קצוב דהוא מוקי' ליה למשנה בעת קדושין וה"ל כמקח וממכר ומועיל ולק"מ אבל לר"ל פריך דהא אין בחיובו ממש וע"ז משני דאיירי הן בעת קדושין ונקני' באמירה או בעת נשואין וקנו מידו וכרב גידל וכו' וכנ"ל ילק"מ. כך היה נראה ברור ברמב"ם בלשונו וכך יפה לנו למעט במחלוקת ולומר במקח וממכר מודה הרמב"ם לרוב חז"ל החולקים עליו. איברא דאין כן דעת הרמב"ן בבעה"ת שטר ס"ד שהבין כן ברמב"ם כנראה מטענתו שטען על הרמב"ם ע"ש וביחוד מצאתי לריטב"א כתובות פ' הנושא דדחה סברא זו בשם רבותיו דהא בנשואי אשה איכא מו"מ וגם דעת הרמב"ם דערב אינו משתעבד בדבר בלתי קצוב וערב הוי כמו"מ בהאי הנאה דהימנו' ובאמת אם לדין יש תשובה גבי קדושין באמת הוי כמו"מ כמ"ש ומן ערב פשיט' דל"ק כמ"ש הסמ"ע לקמן בסי' קל"א ס"ק כ"ה דשאני ערב דאפילו הראב"ד מודה שם דיש מקום לומר דלא מתחייב ע"ש ומ"ש שם שוב מצאתי במשנה למלך שכתב בשם מחבר ח' ג"כ סברא זו והמ"ל הביא דברי ריטב"א הנ"ל ובאמת דברים אלו שכתב' כראי מוצק מכמה ראי' וביחוד מהך ראי' דהשוכר את הפועלים ותמהני שלא הרגישו בו המחברים מ"מ בטלה דעתי נגדם: ולכן נראה עוד דיליף ליה הרמב"ם הך דינא מהך שמעת' דגיטין דנחלקו ר"י ור"ח בהא דאמרינן אין מוציאין למזון וכו' מפני ת"ה דר"י אמר מפני שאינם כתובים ור"ח אמר שאינם קצובים ופריך הגמ' מהך דנושא ופוסק לזון בתה ה' שנים דס"ל דבר שאינו קצוב ג"כ ומשני בשקנו מידו וקשי' לרמב"ם אי הטעם הואיל ואין לו קצבה אין הלוקח יודע ליזהר אף דהוא יודע מהשעבוד אם כן מה מהני קנו מידו סוף כל סוף אין לו קצבה ולא סמיך הלוקח דעתו להזהר ולכן סבירא ליה לרמב"ם הא דאמרינן שם דר"י ור"ח כתנאי דתנן אין מוציאין וכו' מפני שאינם כתוב' ור' יוסי אמר מה תיקון עולם יש בזה הלא אינם קצובים ופירש"י מהדין בלי ת"ה אין לגבות ממשעבדי דהא אין קצובים ותפס הרמב"ם פי' רש"י רק סבירא ליה אם באמת ס"ל לר"י גופי' דגוף החיוב על ב"א חל אפילו בבלתי קצוב רק ממשעבדי אין לו לגבות מפני תקנות הלקוח' דלא ידעו להזהר היינו תיקון עולם דקתני במשנה ובריי' תקנת הלוקחים דאל"כ לא יקחו דבר דא"א להם להזהר מבלתי קצוב ומה זו שאלת ר"י וגם קשה קושי' התו' אם כן דר"ח כר' יוסי איך קאמר דבריו על המשנה דקתני להדיא מפני ת"ה אלא סבירא ליה כך שורת הדין דאפילו מב"ח אין כאן חיוב וגבי' כלל דלא נתחייב בדבר שאינו קצוב רק תקנת חכמים ותנאי ב"ד היה במזון אשה ובנות וכ"כ בשבח היה תקנת חכמים כדי שיהיה אדם לוקח שדה דאל"כ ימנעו ליקח אם יפסיד שבחו ואם כן כיון דנחתו חז"ל לתקנה היה ראוי לתקן שיחול על משעבדי נמי והפקר ב"ד הפקר רק שם נהפך דאיכא תיקון עולם להיפוך דימנעו שאר לוקחים ליקח ולכך הניחו והעמידו על ד"ת לגבי לוקחים דלא חל שעבודא כלל וזהו שנחלקו בו ת"ק ור' יוסי דת"ק סבירא ליה דשורת הדין היה לגבותו מן לקוחות רק מפני ת"ה עקרוהו חכמים שאינו כתוב' ואמר ר"י מה ת"ה יש בזו אדרבא שורת הדין דאינו מתחייב כלל אפילו מב"ח רק חכמים תקנהו ומפני ת"ה הניחו לגבי משעבדי על עיקר הדין ומה דאינו גובה ממשעבדי הוא כדינא ולא מתקנה וא"ש ואם כן בדברים הנקני' באמירה דקים להו לחכמים מפני חיבת נשואין מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב בשקנו מידו כמ"ש הרמב"ם אף ממשעבדי גובה דלא עקרהו חכמים לגבי משעבדי הדין תורה רק מפני תקנתם הניחו על ד"ת וכאן הדין דיחול החיוב וא"ש וברור ומיושב התמי' הנ"ל וגם טענת הראב"ד מהך דפ' הנושא דפרכינן לר"ל ור"י כנ"ל דכל זהו לר"ח דסבירא ליה כר"י מפני שאינו קצובים וכמ"ש אבל ר"י ור"ל דסבירא ליה הטעם מפני שאינו כתובי' סבירא ליה דמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב וזהו היא המחלוקת בינם ובין ת"ק ור"י ובזו נחלקו ואם כן שם דסובב הכל לר' יוחנן ור"ל פשיטא דמהני לדבר שאין קצוב ולק"מ והראב"ד דכתב דלא ידע מאיזה מקום הורו לענ"ד הוא המקום הראוי ללמוד ממנו דין הנ"ל ונראה דאף הרמב"ם לא אמרה אלא בתורת חיוב דמתחייב עצמו לדבר בלתי קצוב בזו לא סמכה דעתו כלל הואיל ולא קצוב לא מכניס עצמו בחיוב אבל אם אמר כל מה שתעלה מצודתי מכור לך למ"ד אדם מקנה דשלב"ל פשיטא דחל המקח דכיון דאינו מכניס עצמו לחיוב רק מקנה מה איכפת לי' אם מעט אם הרבה יאכל וכבר בררנו בס"ק קודם דעת רשב"א בכיוצא בזה באמרו מה שיוצא השדה אם אין מכניס עצמו בחיוב דמיהן אינו בגדר דבר שאין קצוב וה"ה בכזה דלא אמר הרמב"ם רק החיוב אינו מכניס עצמו להתחייב בדבר שאין קצוב אבל מקח חל ולכך לא קשי' ליה לרמב"ם מכל הטענות שטענו עליו מן מה שתעלה מצודתו וכו' וכן בהא דאמרינן יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב מתנה יהיב ומשני בנכסים שנפלו לאח"כ ופריך לר"מ מא"ל והקשה הרמב"ן אף לר"מ הא הוי דבר שאין קצוב (כי דחיק' לי' דברי בעה"ת דהך דבר בלתי קצוב הוי כמו דשלב"ל ולר"מ באמת קנה דהא בחיוב דמתחייב עצמו אף רבנן מודים לר"מ דיכול להתחייב בדשלבל"ע ומ"מ סבירא ליה לרמב"ם דאינו מתחייב ואם כן ש"מ דלא תלי' זה בזה ונכון) ולפמ"ש הכל ניחא דבמקח ומתנה דאין מתחייב עצמו לשום דבר לא משגיחין בי' בדבר בלתי קצוב ולכך המקדיש מעשה ידי אשתו דתלי' בדשלב"ל ולא נימא בי' דהוי דבר בלתי קצוב וא"ש ואמת כי בגוף הקושי' לפי מ"ש הגי"ת דאם מכר דבר שכבר העלתה מצודה אף דלא נודע מה בתוכו אם רב או מעט אינו בגדר בלתי קצוב דהרי קציבתו לפניך ואינו מחוסר רק הידיעה והוא דבר נכון ואמת בלא"ה י"ל דלק"מ לר"מ דכיון דסבירא ליה לר"מ דיכול לחזור בו קודם שבא לעולם ש"מ דסבירא ליה דקנינו פורח באויר ואין חל עד שבא לעולם ואז תיכף ברגע שבא לעולם חל קנינו מבלי למהדר בי' ואם כן אז שחל הקנין דכבר בא לעולם כבר קצוב הוא ואם שאינו נודע לו מה בכך מכל מקום באותו רגע שחל הקנין באותו רגע כבר הוא בעולם ולא שייך דבר בלתי קצוב אבל במתחייב שהחיוב יחול עכשיו על עצמו ולא מצי למהדר בי' כלל מעת חיובו והלאה ואז הוי בלתי קצוב ולא סמכ' דעתו וא"ש ושניהם אמת ונכון: