אורים ותומים, תומים · סימן נ״ח, ו׳

בטל השטר. כתב הסמ"ע בשם תשובת הרא"ש כלל פ"ו בסופו דאם היה בידו חוב אחד שבא בהרשאה ויש ראיה דקיבל מן הלוה פרעון יכול לומר סטראי נינהו אף דלית ליה מיגו מכל מקום יכול לומר בחוב עצמי קבלתי משום דאי בעי מהדר שטרא למרא והרי יכול לומר פרעון שקבלתי היה בשביל שחייב לי ובאמת ברא"ש נאמר הטעם משום דאף על פי דלא החזירו מכל מקום כל שיכול לומר מהדרינא שטרא למרא הוה ליה כאילו מהודר וקאי כדאמרינן בבבא קמא גבי מכרן לשלשה בני אדם כאחד וכו' דהוה להו כאילו הוא מהודר. ולפי זה לפי מה דפסק המחבר לקמן בסימן קי"ט ס"ה כרמב"ם ורשב"א דלא אמרינן למסקנא אי שתקת וכו' אם כן גם הך דינא ליתא וכן נראה דעת בעל כה"ג דתליא במחלוקת דלקמן ואפשר דבשביל כך השמיטו המחבר להביא תשובת הרא"ש הואיל דסתם לקמן בסי' קי"ט כרמב"ם מיהו לפי מש"ל בסי' קי"ט אפשר דס"ל לכ"ע הך סברא אי שתקת וכו' והתם שאני כמ"ש שם וגם נראה דהרא"ש לא כתב זה בתשובה רק לרווחא דמילתא דבאמת ס"ל להלכה הך אי שתקת וכו' אבל באמת אף דהרשאה בידו בלתי מהודר י"ל דינו דכל הטעם דבעינן בסטראי מגו משום דלא שביק מלוה בשטר ופרע מלוה על פה וזה כשהחוב הן בשטר והן בע"פ לאדם אחד אבל כשהן לשני בני אדם יש לומר השני נח לו והראשון קשה ונח לו לפרוע לזה מלוה על פה משיפרע לאחר מלוה בשטר ומעשים בכל יום יוכיחו כן ולכן לדינא נכון כדברי הרא"ש לכ"ע: