אורים ותומים, תומים · סימן נ״ח, ב׳

וכן מי שהפקיד וכו' הרב הש"ך כתב דדברי הרמ"א בלתי מסודרים דהך וכן הוא לדעת הראשון דס"ל דהואיל אם הוא השליח חייב לשלם אף המקבל צריך לשלם לשליח ולכן בהפקיד אצלו בסתם ולא הודיעו שמפקיד צווהו שיהיה מפקיד אצלו חייב להחזיר למפקיד אבל לדעת השני דלעולם יכול לתפוס ולא משגיחין במה דשליח חייב לשלם א"כ אף בזו דלא הודיעו שהוא של פלוני מ"מ כיון דבאמת הוא של פלוני יכול לתופסו ולא משגיחין במה דהוא מפסיד וכן הכריע הש"ך כדיעה הראשונה דס"ל דאם השליח חייב דמקבל צריך להחזיר מעות כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"י וכתב דהך דיעה במרדכי דס"ל דמ"מ יכול לתפוס הוא רק גליון או תלמיד טועה ע"ש ודבריו אינם ברורים כ"כ כי מלבד דיש לתמוה איך יחס סברא זו לתלמיד טועה במה שהריטב"א פוסק להדיא כן בחדושיו ובתשובה דאף דשליח חייב מכל מקום המקבל יכול לתפוס וכן הוא דעת רבינו ברוך בתשובת מהר"ם דפוס פ' סימן תתי"א ע"ש וכן הוא דעת הרא"ש גבי האי בקרא כמ"ש לקמן אבל גם נראה דלא לאותו דעה נתכוון הרמ"א ולכך נראה עיקר כהך דעה דרשב"ם דפסק דהואיל דשליח חייב אף המקבל צריך להחזיר דא"כ למה יפסיד השליח הקשה ואיך אמרינן שם בכתובות דהני בי חוזאי ודאי פטורים הא אי הזכיר לו שטרא חייב השליח לשלם ולמה יפסיד ותי' דהכי קאמר מגו דיכול לומר להד"ם יכול לומר סטראי פי' שהשליח נתנם לו לשם סטראי הלכך הדין עמו אך בתשובת מהר"ם הנ"ל תירץ הואיל ונתת סתם ולא נתתו לנו בעבור החוב שבשטר מסתמא נתת לנו בעבור החוב בע"פ ועכשיו דחזרת בך וכו' עכ"ל הרי דיש כאן חילוק דעות לרשב"ם צ"ל דטוענים דשליח אומר בפי' שנתנם לו בעבור סטראי חוב אחר אבל מסתם לא יפסיד השליח ולדעת מהר"ם אפילו בסתם יפסיד השליח דאמרינן הואיל ולא תבע שטר שמע מינה דעל חוב אחר נתנם והן הן שני דעות שהזכיר הרמ"א כי דיעה קמייתא הוא דעת רשב"ם דלא מחזיק המקבל אם לא טוען בפי' שעל זה נתנם לו אבל לא כשנתנם לו סתם כמבואר במחבר וכמ"ש רמ"א עד שיטעון שליח נתנם לו על חוב אחר אבל דעת השני הוא דעת מהר"ם דבכל ענין אפילו נתנם לו בסתם יכול לתפוס דאמרינן בסתם כשנתן לו מסתמא על חוב אחר נתן מדלא תבע שטר וזהו דעת י"א דא"צ לומר שנתנו השליח על חוב אחר רק בסתם גם כן יכול לתפוס ומעתה אין כאן קושיא וסתירה משום דיעה על הרא"ש וריב"ש דפסקו במוסר פקדון שיש בידו מראובן לשמעון שאין יכול שמעון לתפסו בשביל שחייב לו ראובן הואיל והשליח חייב לשלם לראובן דהא כאן לא שייך הך סברא מ"ש רשב"ם ומהר"ם וכ"ע מודים במקום דמפסיד שליח ולא איכא הך סברא דעל זה נתנו לו בסתם דאין רשות לתופסו ולק"מ. ומעתה הדבר מבואר דעיקר כדיעות בתרייתא דאיך אפשר כדיעות קמייתא ומיירי דטענו דאמר השליח להדיא דעל חוב אחר נתנם אין מקום לקושית התו' ורמב"ן ובעל תרומות והרא"ש דהקשו איך ה"ל מגו להכחיש העד ולמה לא דנין בו כנסכ' דר"א משאיל"מ ונכנסו בתי' רבי' ועיין בס"ב ובש"ך ס"ק כ"א ואם אמרינן דטוענים דשליח אמר בפי' על חוב אחר הרי עדיין מכחישים להעד ומה מגו במקום עד איכא הכא ועכצ"ל כתי' הר"ם דסתמא א"ל השליח ומכל מקום יכול לתפוס ולכך שפיר הקשו הא ה"ל מגו להכחיש העד והרי הדבר מבואר כדיעה שני ואחרי שבררנו כן מלבד דיש לומר מ"ש רמ"א וכן מי שהפקיד כו' הוא ענין נפרד בפ"ע ואינו תלוי בהנך ב' דיעות שזכר מקדם כמ"ש הסמ"ע כי אף לדיעה בתרייתא מכל מקום דינו של ריב"ש והרא"ש אמת אף גם דהא יש לפקפק אם שמעון מסר פקדונו של ראובן ללוי ואמר שכך צוה ראובן למסור לו פקדונו אבל באמת כיחש במאמרו כי יש עדים שלא צוה לו דבר ובשקר אמר כך ללוי אם יכול לוי לתפוס בשביל ראובן דמה בכך שאמר לו בשביל ראובן הלא עדים מעידים שהוא שקר וכי בשביל שאמר שקר נקנוס אותו שיפסיד ומנין לנו הקנס והגזירה הזה בשלמא בליכא עדים שכיחש לו כמו העובדא בתשובת ריב"ש שפיר יש לומר לדבריך הראשונים אני מאמין ולא כל כמיניה לומר שהתלת בי לפסוד זכות אבל ביש עדים למה יפסיד בשביל מה דאמר לו שקר וכל ראית ריב"ש בנוי על הא דבקרא אמר לאחר מיתה תפס והב"ח אמר מחיים דקי"ל דחייב הבקרא לשלם ליתומים וב"ח תופס ועומד אף דבקרא מפסיד ובאמת התם שאני דאם היה הבקרא אומר כדברי ב"ח דמחיים תפסן היה פטור מתשלומין רק הוא אמר לאחר מיתה תפסן וא"כ טוען הב"ח מה לי לשלם הפסדך אתה גרמת לעצמך אלו היית טוען האמת כמאמרי לא היית בא לכלל תשלומין ונלכדת באמרי פיך ומה איכפת ליה אבל בנדון זה וכי בשביל שאמר שקר יפסיד מה נפקא מיניה בזה אלו אמר כך או כך ולכן צל"ע אמנם לדברי מהר"ם דאמרינן הואיל ונתת סתם מסתמא על חוב אחר אף שעדים מעידים שהמשלחים אמרו להדיא על אותו חוב כמבואר דהזכירו לו שטר וכי בשביל דהוא אמר סתם יהיה מפסיד הלא אין תלוי בכוונתם אלא בכוונת המשלח דמעות הוא שלהם ומכל מקום אמרינן דמפסיד הואיל ונתן סתם ולא פי' להדיא דהוא על שטר והוא הדין בזה דכיחש לו ואמר שהוא בצווי פלוני לתת לו הפקדון דחייב לשלם דכל חיוב תשלומין הוא משום דינא דגרמי כמ"ש בתשובת מהר"ם הנ"ל ואם היה הוא קצת גורם היזק לעצמו תו לא שייך דינא דגרמי ואתי שפיר ועל כל פנים דברי הרמ"א ברורים דהאי וכן מי שהפקיד ברור דאתיא אפילו לדיעה בתרייתא והעיקר כדיעה בתרייתא: