אורים ותומים, תומים · סימן נ״ו, ח׳

והוציא מתחת ידו בב"ד כו' שהוציא מתחת ידו סתם ושתק ואח"כ נתקיים ואמר אח"כ פרוע הוא סמ"ע בשם הטור והקשה הש"ך דאמת הבע"ת כתב כך היינו לאידך לישנא דר"נ דלא הימניה משום דאתחזק בב"ד פי' הבעה"ת אי מיירי תיכף כשהוציאה השטר בב"ד אמרה דפרוע הוא מ"ט לא מהימנ' אין לך מגו מעילה יותר מזה אלא איירי מתחילה כשהוציאה בב"ד שתקה ואח"כ שנתקיים בב"ד אמרה פרוע הוא ולכך לא הימנה ר"נ להך לישנא: אבל לפי דקי"ל כלישנא קמא אין אנו צריכין לזה ואמרינן הדבר כפשוטה אבל כפי עובדא הנ"ל אף הם מודים דאינה נאמנת הואיל ושתקה עד שנעשה הקיום ואם הוא פרוע מה טיבו של קיום. ולדבריו צ"ל דלא פליגי הנך תרי לישנא בדינא כלל רק במציאות המעשה דהאי איתתא כיצד היה המעשה אם שתקה עד אחרי הקיום או לא ומלבד דאין זה סובל לישנא דכל פוסקים ובעה"ת אי הלכה כלישנא קמא או כלישנא בתרא דלפי דבריו של הש"ך לא נ"מ לדינא כלל אף גם דלא הבנתי הגמ' דפריך מהך דשליש דנאמן בממ"נ אי איירי דלא היה כך דשתקה ואח"כ נתקיים א"כ מה תיובתא הא הך ברייתא לא איירי בכה"ג ופשיטא דנאמן ואי איירי בכה"ג דדומיא דחיתום שטרות קתני כמ"ש התוס' אם כן האי תיובתא הוי נמי ללישנא קמא דהא לדינא מודי' בהך דינא ללישנא בתרא כמ"ש הש"ך ולמה אתותב לישנא בתרא כמ"ש הבעה"ת אף לישנא קמא איתותב כיון דמודים לדינא אלא ברור דגם בהך דינא ס"ל דנאמן כפשטא דברייתא. ודוחק לומר בכוונת הש"ך דס"ל דלכך פוסקים כלישנא בתרא דס"ל דל"ג תיובתא רק קשיא ובגוף הקושיא ס"ל באמת להך תי' דברייתא לא מיירי באופן הזה דהיה שותקת ואח"כ אמרה לאחר הקיום ולכך פוסקים כלישנא בתרא ולכך למאן דגריס תיובתא ופוסקים כלישנא קמא ס"ל דגם לישנא בתרא לא איירי בכה"ג דאל"כ מה תיובתא אבל לדינא כ"ע שוים בזה דאין זה פי' סובל דברי בעה"ת כלל דבעה"ת החליט דא"א לומר ללישנא בתרא פי' אחר כי אם זה דשתקה מתחלה ואח"כ נתקיים דאל"כ פשיטא דיש לה מגו ע"ש. ולכן דברי הש"ך תמוהים ובתמיהת הש"ך איך הניחה לקיים י"ל דהח לא צותה לקיים רק הב"ד ממילא הניחו לשטר לקיים כדאמרינן קיים שטרך וחות לדינא. אלא שאני נבוך כי י"ל הבעה"ת ס"ל לפי' רש"י שם בסנהדרין דאתחזק בב"ד אי בעי קלת' לא אמרי' ופי' רש"י דכתוב בו הנפק ולישב קושית התוס' דמה מהני הנפק וכי בשביל כך א"י לשורפו ולכך פי' דהראהו בב"ד ונתקיים ושתקה עד אחר קיום כוונתו דכתוב בו הנפק וכן פי' רשב"ם בב"ב דף קנ"ט דאתחזק בב"ד היינו הנפק אבל התוס' השיגו על רש"י ופי' אתחזק שראו בב"ד שטרא ושתקה ותו לא היה אפשר בידה לשרוף השטר ואם כן אין לדין זה שרש דאם הניחה לב"ד לעשות מעשה לקיים שטר ושתקה דתהיה נאמנת דהא תו' לא פירשו כלל מקוים. ואלו התוס' ס"ל לדינא כמ"ש בעה"ת היו יכולים ליישב כך פי' רש"י מבלי קושיא ולדברי תוס' קוים מאן דכר שמיה ופי' כפשוטא דראו ב"ד. שוב ראיתי בפרישה שדחק עצמו בפי' הטור לכוונו כאחד עם פי' התוס' וכתב מ"ש הטור עד שיתקיים אין הכוונה הנפק רק שנתחזק בקיום מוחלט ששטר בידו ע"ש דחזר מפי' זה בלשון הטור אבל מ"מ מודה דאין זה לכוון בלשון התו'. ולכן דין זה צל"ע כמ"ש הש"ך אך לא מטעמיה: