אורים ותומים, תומים · סימן נ״א, ו׳

הרי הוא כחרס פשוטן של דברים דאפילו כע"א לא הוי כמ"ש הב"י בב"ה וכן דעת הב"ח ואולם הש"ך בס"ק ד' האריך דמ"ש משטר שעדים מרובים דאמרינן דלא נפסלו הכשרים ע"י מ"ש הקרובים דאמרינן רק למילוי חתמו ולא נימא כן בשטר בב' עדים וא' קרוב דהקרוב למילוי בעלמא חתם וכל תמצית ראי' שלו דהא הרי"ף כתב ג"כ דבשנים ה"ל מזויף מתוכו והנ"י הביא על דבריו דברי בה"ג מורה דשפה אחת להם ולכן פי' הש"ך דבאמת מ"ש הרי הוא כחרס דאין בו דין שטר בשני' אבל דין בע"א יש לו בכה"ג או דמיירי בנודע בבירור שישבו לחתום ע"ש ומ"ש דאיירי בנודע בבירור שישבו לחתום אין לו מקום כלל דהא סתמא נאמר ברמב"ם ומהכ"ת לפרש כך ה"ל להרמב"ם לבאר כן דנודע כך אבל מ"ש דלא מיירי רק לפסול השטר אבל באמת הוי כע"א תמהני מה יאמר בתשובת הרא"ש הביאו המחבר סעיף ה' דצריך עד הכשר להעיד שני' בע"פ לפני ב"ד ולא סגי במה שחותם. והש"ך ביקש לישבו דשם מיירי דנודע בבירור שישבו לחתום וא"כ לכ"ע עדותו בטל בכתב אבל לדבריו קושי' הסמ"ע לעיל סי' מ"ה ס"ק ל"ד דהקשה דברי הרא"ש אהדדי דדין זה כתב בכלל נ"ט דין ג' דיכול החתום להעיד בע"פ ולצרוף עם עד השומע ולבסוף הכלל פוסל הכשרים והחתומים בשטר במקומו דמ"ש הסמ"ע לתרץ דבסוף הכלל קאי לשיטת הרמב"ם דבראי' לחוד מפסל ומ"ש בדין ג' דעד הזוכר יכול להעיד בע"פ איירי לשיטתו דבעינן תרתי כיון להעיד ובא לב"ד להעיד כבר השיגו הש"ך לעיל דעדים שחתמו בשטר כנחקרה בב"ד וא"כ אם אמרינן דישבו לחתום ולהעיד ה"ל כמעיד בב"ד וגם מה שכתב הרב הש"ך לעיל לישב דמיירי דלא היה הקרוב עם רחוק בעת ראי' וא"כ אף דנתבטל ועשה שטר מ"מ יכול להעיד בע"פ ג"כ תמוה דהא שם בתשובה הי' מצוה והיה הרחוק מבחוץ ושנים החתומים מבפנים שומעים הצוואה וא"כ וכי הי' שני צוואות עד שנאמר שלא היה במעמד אחד אבל הדבר ברור הוא כך דבלא"ה יש לתמוה על הש"ך דסבירא ליה להרא"ש אי לא ישבו לחתום בתורת עדות א"צ הכשר לחזור ולהעיד בשטר שחתם עליו שנים הא הרא"ש סבירא ליה בשער שחתם עליו עדים רבים ובתוכם פסולים לא נפסל השטר משום דאמרינן למילוי חתמו אבל אם שנים אחרונים קרובים מפסל השטר משום דאתו לקיימו בקרובים כדלעיל סי' מ"ה סי"ב בהגה ע"ש וא"כ הדבר כ"ש מה חתומים עשרה עדים רק חתום א' קרוב בסוף כל השטר נתבטל משום חשש זיוף דאתו לקיים בקרובים וה"ל כשטר שיוכל לזייף מכ"ש בב' עדים אף דהרמב"ן פקפק על זה וכתב דוקא במקושר חששא לזה דצריך שלשה אבל בשאר שטרות אם מרבה בעדים לא יקיימו דיאמרו מה האי דקמן דהרבה בעדים ללא צורך אך בשטר בשני עדים דצריך פשיטא דדמי למקושר ואתא לקיים מן קרוב והרי שטר שיוכל לזייף והשטר חספא ואף הרמב"ן מודה בזה ולכן דברי הרא"ש נכונים ואין בהם סתירה כלל וכלל כי בהך דצוואה ודאי דלא ישבו לחתום אף דשמעו הצוואה וכוונו להעיד מ"מ בא לב"ד בעינן והם לא כוונו לחתום עם הקרוב ולא הוי כמעידים בב"ד כי הרא"ש סבירא ליה תרתי בעינן כנודע רק הצוואה החתומים רק שנים ואתו לקיים מקרובים ולכך פסל הרא"ש הצוואה אבל מ"מ לא נפסלו עדותן ולכך פסק הרא"ש כי העד הזוכר יעיד בע"פ משא"כ בסוף כלל הנ"ל מבואר שישבו לחתום וא"כ פשיטא דנפסלי העדות דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד וא"כ ה"ל תרתי ופסולים ואין כאן סתירה כלל ולא קשה מידי וא"כ לא זו לפי דעת הרא"ש דהם פסולים משום חשש דאתו לקיימו אף גם אפשר הרמב"ם מודה דזה דמי למקושר ואמרו בגמ' החשש פיסול כמש"ל והוי יכול לזייף ולכך פסול דבזה לא שייך תי' הרמב"ן וא"ש. ותמהני על הש"ך איך לא שת לבו דלדעת הרמ"א לעיל בשם הרא"ש ודאי כל השטר כחרס ובלא"ה י"ל בשנים ודאי לעדות חתמו כי סתם שטר יש בו שנים ואף דגם בשנים אמרינן בגיטין דף יו"ד דרווח' שביק הייט דהכשר שביק רווח' ואח"כ חותם פסול אבל אמרינן דהפסול חתם לשם עדות ונתבטל כל השטר כיון דנתכוון לעדות דהכל תלוי' בכוונ' הפסולים כדלעיל סי' ל"י אלא שא"צ לזה כי ה"ל שטר שיוכל לזייפו ואף דלמילוי חתמו וכמש"ל גבי צוואה דפסל הרא"ש בשביל כך רק לדעת רמ"א לקמי נר' טעם זה ועיין מ"ש ס"ה בזה. וכתב בהגהת הרא"ש בשם הא"ז דאחד בכתב ואחד בע"פ אם כת"י יוצא ממקום אחר מצטרפין לענין דה"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי אבל אם אין יוצא ממקום אחר והוא אומר זה כת"י אינו כלום והקשה הגי"ת מ"ש דמקוי' ממקום אחר ומ"ש דהוא מקיים ונראה דסבירא ליה כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דבכת"י אינו יוצא ממקום אחר צריכין לזכור העדות אבל לא בכל אופן כרמב"ם דרמב"ם סבירא ליה אפילו בב' מדים והא"ז דייק לי' מהא דאמרינן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' ואמרינן והוא שזוכר' דצריכין לזכור העדות היינו דוקא בע"א ולא בשני עדים כמ"ש התו' לחד תי' וכן הוא בהגהת מרדכי עיי' לעיל סי' מ"ו סעיף יו"ד בהג"ה ובמ"ש וא"כ כאן ע"כ איירי דאינו זוכר בע"פ דאל"כ מה צריך לצירוף הכתב עם העד בע"פ לענין להד"ם הא זוכר ויש כאן ב' עדים בע"פ וע"כ דאינו זוכר וא"כ בכת"י אינו יוצא ממקום אחר הרי זה כחרס כמ"ש הרמב"ם וכלא נחשב ולק"מ ודוק ומכאן ראי' לדברי הש"ך בתשובה לרמ"א בהג"ה לעיל סי' מ"ו ס"י וכאן מוכח כדבריו ועיי' מש"ל: