אורים ותומים, תומים · סימן נ״א, ה׳

הרי זה מחויב שבועה וכו' והרב הש"ך הכריע דלא כהך סברא ואולם בתשובת הרא"ש סוף כלל נ"ה. וכן כלל ס"ז דין ד' מפרש להך דיעה בסברא ולא פקפק עליו כלל ולא הביא חולק כלל וא"כ נראי' הדברים שמסכים לדברי הרמב"ם. וכן הוכחתי לקמן בכללי מגו מדברי הרא"ש ממקום אחר שמסכים לדין זה עם הרמב"ם וכן מוכח התשוב' הרי"ף הביאו הנ"י והרא"ש פ"ק דמכות שטר שחתומים עליו שנים ואחד מהם קרוב והרחוק זכור העדות ולא ידע בקרובתו של זה והכשיר הרי"ף השטר בע"א ע"ש וכבר נדפס בד"א האלפס' חדשות קושי' מאנשי השם אם זכור דל שטרא מהכא יעיד ע"פ ע"ש אבל כוונת הרי"ף להכשיר השטר בע"א ובאמת בהכחשה דטוען להד"ם ליכא נ"מ אבל אילו היה מודה רק היה טוען פרעתי היה נ"מ דאם יעיד ע"פ ואין בו תורת שטר נאמן לומר פרעתי אבל כיון דמשוי' לי' שטרא א"י לומר פרעתי ולכך מתחילה הכשיר השטר דאם יטעון פרעתי דלא יהיה נאמן ולבסוף שהכחיש לגמרי חייבהו שבועה ואז באמת לא היה צורך לשטר כלל ורק גופא דדינא קמ"ל דיש בו דין שטר ונ"מ לענין אמירת פרעתי ובאמת מתחילה עלה ברוחי דס"ל לרי"ף דגם כאן בשטר וטוען פרעתי קשה קושי' התו' גבי נסכא דר"א למה לא יהיה נאמן דידי חטפתי במגו דהכחיש להעד לא חטפתי ויהיה נאמן בשבוע' וס"ל תי' התו' בב"ב דירא להכחיש העד דיהי' העד ובע"ד פוסלו משבוע' וזה לא שייך בשטרא דהא צריכין להעיד עליו מחדש לאחר שעשה השבועה בב"ד שנשבע לשקר כמש"ל בסי' ל"ד בסופו ע"ש (וכן כתב מהרש"ל ע"ש) והעד בשטר איך יעיד עליו אח"כ כיון שאין זוכר ולכך הצריך הרי"ף שיהי' זוכר וא"כ יכול לפוסלו אח"כ ולית לי' מגו כתי' התו' וחזר הדין להיות שוה כנסכ' דר"א אך הדרני בי דלסברת הרמב"ם דס"ל כללא הוא כל שאין מכחיש לעד במקום שמחייב שבועה ה"ל כשנים ומחמת זה ס"ל דא"נ פרעתי דה"ל כשטר בב' עדים דאל"כ אין מקום לדינו כלל ופשוט וא"כ בלא"ה ל"ק קושי' התו' דלהימן במגו דהא כיון דאינו מכחישו ה"ל כתרי ומגו בעדים לא אמרינן ומה שמצריך הרי"ף לזכור עשיתי לעיל סי' מ"ו סמוכים ממנו לדברי רמ"א דבע"א בעינן לעולם שיזכור אך נר' דס"ל כרמב"ם כמו שכתבתי לעיל סי' מ"ו באריכ' דדעת הרי"ף כרמב"ם דהעדים צריכים לזכור רק בכתב ידם יוצא ממקום אחר דא"צ לזכור הוא כמ"ש הרמב"ם דלא מהימן לי' דאינו זוכרים ואיהו לית לי' מגו ולאו כל כמיניה לאורועי שטרא כמ"ש הרמב"ם אבל אי אית ליה מגו אף בכת"י יוצא ממ"א ואמרו דאין זוכרים השטר חספא בעלמא וכמש"ל באריכות וכאן דאנן סומכין על נאמנות של הרחוק אם הכיר בקרובתו של הקרוב או לא כמ"ש הרי"ף להדיא וא"כ מה בכך שכת"י יוצא ממקום אחר הא יש לו מגו דהיה מכיר בקרובתו והיה השטר חספא ועכשיו דאומר דלא הכיר ואינו זוכר נאמן במגו ובפרט כה"ג דלא הוי רק ע"א ולא שייך מגו במ"ע כמ"ש בכללי מגו וא"כ השטר פסול ולכך בעינן שיזכור העדות וא"ש. ונראה דהיה הרמב"ם הולך לשיטתו דסבירא ליה דשטרות מתקנת דברי סופרים שלא לנעול דלת בפני לוין כמש"ל בסי' כ"ח באריכות וזה היה לו הוכחה מגמ' כמ"ש הרא"ש דע"א בכתב כשר באחד ומצטרף כמאמר אמימר וקשה ליה בע"א למה הפקיעו חז"ל דין תורה להכשיר שטר מפי כתבם ואי משום נעילת דלת הא בלאו הכי לא שכיח שילוה על שטר בע"א דאף דנימא דזה אין חושש דיטעון להד"ם ויהיה צריך לישבע שבועה להכחיש העד וכולי האי לא עביד כמ"ש דמשום כך לא אמרינן בי' מגו מ"מ אולי יטעון פרעתי ויפטור וילך לו והוא המלוה יצא בפחי נפש וא"כ מה צורך להפקיע ד"ת ולכך החליט הרמב"ם דינו דאין נאמן פרעתי וא"כ עבידי אינשי להלוות בע"א ותקנו חכמים להכשיר מפי כתבו מפני תיקון עולם כמש"ל סי' כ"ח ע"ש. והדבר מוכרח לשיטתו. ומכל זה נראה דאין הכרעת הש"ך מכרעת ומסתבר כוותי' ולכן ה"ז בכלל ספיקא דדינא ואין להוציא מיד מוחזק בשום אופן: