אורים ותומים, תומים · סימן נ׳, ז׳

ואם כתב וכו' כתב הש"ך דקמ"ל אפילו לא לוה משום אדם פעם אחת וכתב שמתחייב מנה לכל המוציא שטר זה מי שמוציא השטר חייב לשלם אף שלא לוה הימנו כלל וכלל ועיין מהרי"ט תשובה הנ"ל שכתב לדעת הרמב"ן והר"ן דס"ל דשייך בהו הך דינא דברירה א"כ אין כאן חיוב כלל דבזה לא שייך תי' הר"ן דיכול להתחייב זה אחר זה וע"ש דסבירא ליה דהך דינא תלויה במחלוקת אי אמרינן יש ברירה בשל תורה. ונראה ודאי אי מתחייב בקנין מאה לכל מוציא שטר זה אם כן אז בקנין לא ידע למי ואם כן ה"ל דינא דברירה אבל בלי קנין דאם כן בלא"ה לא זכה בי' המוציא שטר זה עד שימסור לו הלוה ואז חל שעבודא ואז נשתעבד לו הלוה ואז הא ידע למי שמסר השטר ולמי מתחייב ולא שייך כאן ברירה דאז כבר הוברר הדבר והרי זה דומה לגמרי לדין שאול שאמר אשר יכה פלשתי יעשרנו שהביא הרא"ש שכתב מהרי"ט דלא חל החיוב רק כשבא אחד ואמר אני אכנו ואז כבר הוברר מי הוא זה ואיזהו ואף כאן הדין כן בלי פקפוק כלל וכן כתב הרא"ש להדיא ע"ש: (הג"ה השייך לסי' נ' ומ"ט מה שהקשיתי דשני יוסף בן שמעון על אחר לא הוי מוכח מתוכו הוא לשיטת הרב ב"ש בא"ע סימן ק"ל וקל"ו דכתב לר"מ בשני יוסף בן שמעון או אפילו רק יוסף בן שמעון שיש לו ב' נשים ושמותם שווים לא מועיל לר"מ עדי מסירה דבעינן מוכח מתוכו ותמה על הש"ע ע"ש ובאמת י"ל דבלא"ה ק' דלפ"ד הגמ' אף דמוקמינן משנה כר"א מכל מקום בשני יוסף בן שמעון צריך להביא עדי מסירה בב"ד להעיד ואילו הרמב"ם השמיט זה ולא הביא כלל דצריך להביא ע"מ לב"ד לכן נראה דאיהו סבירא ליה גרסינן רבה כמ"ש תו' בב"ב ויבמות דאיהו לא סבירא ליה כאן נמצא וכאן היה וצריך להביא ראיה כאביי ושפיר אמרינן בשני יוסף בן שמעון דניחוש דילמא השליכו לאבוד כמ"ש רש"י דאיהו לס"ל כאן נמצא וכו' ועל זה הוצרך הגמ' לשנוי' ע"מ כר"א דלר"מ לא הוי מ"מ אבל לפי דקיי"ל כרבא דאין צריך לראיה דאיכא חזקה דכאן נמצא וכו' אם כן זה הוא יתכן לכ"ע דליכא למיחש דילמא השליך וכו' ואין צריך ע"מ כלל ולכך השמיט הרמב"ם ע"מ וגם הוי מ"מ כיון דיש כאן חזקה כאן נמצא וכו' ושרינן א"א על הך חזקה כמ"ש הרמב"ן והוי מוכח מתוכו ולק"מ ובחדושי אמרתי כי הב"ש הוכיח דלא סבירא ליה תו' כן דאם לא כן מה דוחקיה תו' לומר רבה במקום רבא הא בלא"ה יש לדקדק מאי צריך לזאת אומרת ממשנה דגיטין דב' יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים הא כן דייקינן להדיא ממשנה דב"ב אין מוציאין עליהם הא הם מוציאין על אחרים אלא ודאי אף דבעינן לר' מאיר בשטרות מ"מ היינו שטר בלי קנין דשטר משוויה שיעבוד' וכריתות הדבר וצריך שיהיה מבורר אבל בקנין עיקר הדבר נעשה בקנין ואפי' לא נכתב שטר מעולם ובא השטר רק לברר שנעשה קנין וא"צ מוכח מתוכו כיון דלית ביה שעבוד ופשוט ולפ"ז יש לומר ודאי ידע רבא דיש כאן חזקה כאן נמצא וכו' ואין לספק בשטר דילמא מאחר הוא רק חשב אולי לרבי מאיר לא הוי מוכח מתוכו ולא אלים הך חזקה למשווי מוכח מתוכו ולכן אין ראיה ממשנה דב"ב דיש לומר דאיירי בקנין וא"צ מוכח מתוכו ולכך דייק מקטנה הוא דלא מצי מגרש וכו' ואי דאמרינן חזקה כאן נמצא כו' מ"מ לית כאן מוכח מתוכו א"כ גדולה אמאי דבס"ד ס"ל משנה ר"מ היא ועכצ"ל דהוי מוכח מתיכו זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים אפי' בלי קנין לכ"ע ודח' אביי הא ברישא קשה האיך מגרש ודלא כפרש"י דהשליך וכו' רק קו' הגמ' בב"ב דילמא נקט גיטא ומגרש לאשת חבירו בתחבולה ול"ש כאן נמצא וכו' ותי' הגמ' אינו מספיק דאולי באמת עבר וגירש שלא בפני זה ואי דאיכא עדים דגירש בב"ד מה בכך הא לא הוי מ"מ וכ"ת כך הוכחה דאף לר"מ לא בעינן כלל מוכח מתוכו כדעת הר"ן באמת א"כ הא דתנן ולא אחר יכול להוציא עליהם איך איירי אי בפשוט פשיטא אין מוציאי' ממון בספק ע"כ אפילו איכא עדים וכמ"ש הה"מ דלא הוי מוכח מתוכו ולדבריו אם כן יוציא עליהם שטר חוב דהא לא בעינן מוכח מתוכו וע"כ דלר"מ באמת בעינן רק הא ר"א הוא ולדידיה סגי בע"מ א"כ אין כאן הוכחה לר"מ ודברי הגמ' נכונה ולק"מ וגם אין צריך לדוחק של רש"י דהשליכו וכו' ועכצ"ל דס"ל לתו' לדבר מוחלט דחזקה כאן נמצא אין לר"מ מוכח מתוכו ולא דס"ד דרבא בזה וגם בס"ד צ"ל דידע דר"א היא רק לא סבר דמביא ע"מ לב"ד ואביי דח' דמביא לב"ד ולכך דברי התו' נכונים וגם דברי רש"י נכוני' דפי' כך דרש"י פי' דהמשך דברים הא דמדמי ב' יב"ש לגט מלבד מה שכתבתי דאינו משליך לאיבוד בשביל כתובה י"ל פשוט דודאי הא דקמ"ל ולא אחר יכול להוציא היינו אפי' אחד ערב בעד חבירו ודייק לישנא דמשנה ולא אחר יכול להוציא עליהם בכלל. וכן מצאתי להדי' בירושלמי דעל פסק' דמשנה שני יוסף בן שמעון כ' דאמרינן פלוני ופ' ערב ע"ש והדבר מבואר כמ"ש. וכבר הק' לעיל ס"ס מ"ט למה מ"ש באם לוה כיפר וערב מודה דערב חייב וצ"ל דאיירי לאחר השטר ערב דרך כלל כל מה שיוסף בן שמעון השני חייב לך אני פורע אם כן בהוציא זה השטר טוען כיון דעדים מסרו ליוסף בן שמעון שני שטר שחייב לך לא רצית להלות כי אינך גובה בו כי לא ידעת שאהיה ערב בו ואף הלוה אינו נזהר בשמירתו דאף אם ימצא אחד לא יוכל לגבות ומה נ"מ בו והשליכו לאשפה ומצא האחד ועכשיו דאני ערב אתי לגבותו ולכך אין לו כלום בו וזהו נכון ואם כן שפיר דייק הגמ' לימא דהוא נמלך ועבר יומא ולית ביה חפץ דפסול הוא והשליכו ומדלא אמרינן כן ש"מ דיש כאן חזקה ואם כן אף ביוסף בן שמעון נימא כן ושפיר דייק הגמרא וא"ש ובזה אתי שפיר הא דקאמרינן ביבמות קט"ו אי לנפילה מזהיר זהיר ולא קאמר סתם כדעת אביי לנפילה דחד ל"ח דאם כן אף דהך דשני יוסף בן שמעון דאחד ערב והא הוי נפילה דחד דהגיע ליד המלוה ולא ליד אחר ולכך הוצרך לומר כי לא חיישינן לנפילה דחד במקום דזהיר ביה והנה זו הפי' יתכן גירסת רבה דס"ל הטעם נפילה זהיר וזהו לא יתכן במקום דאשלכו לאיבוד אבל לרבא דסבירא ליה הטעם כאן נמצא ולא מחזיקינן לריעותא כלל אם גרסינן רבא לא יתכן פי' זה וצ"ל כפי' הנ"ל להוכיח מוכח מתוכו או דילמא מאוחר הוא כנ"ל בסי' מ"ט ובזה יתורץ מה דקשיא להך דגרסינן רבה א"כ מאי הקש' תו' בכל דוכתא דמה צריך ליוסף בן שמעון לגרש זב"ז הא בלא"ה צריך ע"מ ומה קו' הנ"מ לרבה אבל לרבא לא מחזיקינן ריעותא כלל כמ"ש הרמב"ם א"צ לע"מ ואתיא דברי הגמ' אליבא דהלכתא דיש לומר דוודאי הא דאין מגרשי' אלא זב"ז יש ב' פירושים או דהא עדים והסופר אינו מוסר הגט לבעל עד שמגרש זב"ז או לא רמיה עליו דעדים רק הגרושין אינו מועיל אלא שנעשה זב"ז והנה לפ"ז צ"ל עדיין האיך מיושב קו' הגמ' דיתן הגט לאשת חבירו ואחר כך תוציא הגט ותאמר שבאמת כך היה שנתגרשה זב"ז הא בלא"ה באמת א"כ גט וצ"ל דצריכים להביא ע"מ וק' אם כן למה צריך זב"ז וצ"ל תי' התו' דעדים מסירה לבד אינו משגיחים ומבחינים וכו' אבל לפי' הראשון אין צריך לזה והנה לפי' ראשון א"א לומר כפי' רש"י דאולי נמלך והשליך וכו' דהא מעולם לא הגיע הגט לידו עד שנעשה גירושן והעדים זריזים מבלי להשליכו כמ"ש המחברים בב"מ בשמעתין שטר שיש בו אחריות ע"ש ואם כן אתא שפיר הנ"ל דאי גרסינן רבה צ"ל הקו' כפירש"י וצ"ל פי' השני ולא דעדים אינם מוציאים הגט מתחת ידם ואם כן בלא"ה צריך לומר דע"מ אינם מבחינים כמ"ש רק לגרסא רבא בלא"ה ל"ל כפרש"י דהא לדידהו לא מחזיקינן ריעותא וצ"ל פי' אחר אם כן אין כאן הוכח' מניה ובי' ולכך הק' דאם כן אף לרבא במסקנא בעינן ע"מ ל"ל לגרש זב"ז ואתי שפיר. ויש להבין למה לא גם בשני נשים נימא דכ' לגרש ונמלך והשליכו ומצאה זו האשה השניה ודוחק דמאן דמגרש בצנעה מגרש וכאן צריך' לגרש בפני יוסף בן שמעון והאשת אחר וזילא ליה ולכך נמלך להשליכו ורצונו לצות לכתוב גט משולש לכן נראה ודאי אם ביום הכתיבה מגרש ל"ח למלכו ופיוס כדמשמע בפ"ב דגיטין ע"ש ואי דילמא איחר הגט בידו טרם שגמר בדעתו ליתן ובזה חיישינן לפיוס כמבואר בגמרא הא אמרינן שם לא מקדים אינש פרענות לנפשיה אך זהו בדליכא שני יוסף בן שמעון בעיר אבל בדאיכא ל"ש הקדמות פורענו' לנפשאי דאינו מבורר בי' מי הוא המגרש וכל כמה דלא נמסר הלא לא ידוע מי הוא המגרש ולא שייך אקדומי ושפיר יש לומר דהיה אצלו זמנים ונמלך והשליכו וא"ש. ובהך קו' ל"ל זאת אומרת הא מהך בב"ב מוכח יש לומר דבלאו הכי צריך לומר הא דרבא מייתי ביבמות ראיה ממעשה בכל יום דגובי' מחבי בר נני ולא הביא ממשנה דב"ב דהם מוציאים על אחרים די"ל הא דעת תו' בב"ב בנוסח ממך אפילו מר"ג די"ל דישתעבד לכל מי שיהיה השטר בידו לשלם ואם כן לסברא זו אף דחיישינן לנפולה מאי בכך הא מתחייב לכל מי שיהיה בידו אך זהו בקנין אבל זולת קנין אף דכ' תו' דיכול להתחייב במנה בשטר לא כתבו רק בכת"י כמ"ש הרשב"ם אבל בשטר האיך אפשר הא לא חל חיוב רק בהגיע לידו השטר ואם כן ה"ל מוקדם ואם כן יש לומר דממשנה לא מצי להביא ראיה די"ל מטעם שכ' התו' דמתחייב לכל המוציא ואיירי בקנין ולכך מביא ראיה ממעשים בכל יום אף דליכא קנין וגם מהך דגיטין מביא ראיה ז"א אפי' בלי קנין וא"ש אף דרבה סבירא ליה כמ"ש תו' הך טעמא מ"מ מביא ראיה מהך דגיטין אפילו בלי קנין. ומעתה נבוא לבאר מ"ש הרמב"ן דה"ל לרבה תיכף לומר לנפילה לא חיישינן מהך דמשנה דוודאי ממשנה דייקינן דקתני ולא אחרים מוציאים עליהם ולא כולהו לא הם על אחרים ולא אחרים עליה' ש"מ דהם מוציאים על אחרים ולפמ"ש דאחרים עליהם פשיטא וצ"ל דקמ"ל אפילו ביש עדים והטעם דלא הוי מוכח מתוכו א"כ י"ל כיון דמיירי בעדי' איך יהא קתני ולא הם על אחרים למה הא איכא עדים דהוא המלוה ואי דאין מוכח מתוכו ז"א ודאי רגע ושעה תיכף אחר הכתיבה ל"ש נפילה וא"כ ממ"נ בעת הכתיבה ומסירה פשיטא דהיה מוכח מתוכו דשטרו בידו ומוכרח דהוא המלוה כנ"ל ואי לאח"כ חיישינן שמא נפל כבר אזלא מוכח מתוכו כיון דבעת הכתיבה היה מוכח מתוכו והגע עצמך אם בעת הכתיבה לא היה שני יוסף בן שמעון ואחר כך בא לא יהיה מוכח מתוכו הא היה מוכח מתוכו בשעת כתיבה ואם כן תו ליכא חשש רק דילמא באמת נפל והא יש כאן עדים וא"כ פשיטא דמוציאין ואם כן מה ראיה דלא חיישינן לנפילה ולכך מייתי ראיה מאבא שאול וקיי"ל הלכה כוותיה מדמייתי ראיה מיניה ודח' כר"א סבירא ליה וא"כ הלכה כר"א ואף סתם משנה כאן כוותיה ולא צריך מ"מ. וא"כ ל"ל כפשט הה"מ ושפיר מוכח דלנפילה לא חיישינן וא"ש. ובזו יש לישב הרשב"ם דנתן טעם במשנה לכך אין מוציאין זע"ז משום דיטעון פרעת והחזרתי מה דלא נאמר כן בגמ' דקשיא לרשב"ם לאביי דלא ס"ל בשטרי אקנייתא רק עבחז"ל וכשלא מוכח מתוכו ל"ש עבחז"ל כמ"ש תו' בגיטין. ועוד דהיא גופא קשיא לתקן בשני יוסף בן שמעון לא יכתבו ללוה בלי מלוה ואי דלא רצה לשנות הדין הא בשני יב"ש המלוים לאחרים אסור לעדים לכתוב שטר ללוה בלי מלוה דדילמא לא ילוה יב"ש זה ואח"כ ילוה מיב"ש השני דחס על פשיטי דספרא והמלוה מרווח בזמן ולא שייך עבחז"ל דהא לא זכו לזה המלוה מעולם. ולכך ס"ל לאביי י"ל החזרתי ואי קשה הא משנה איירי דאיכא עדים דבדליכא עדים מה קמ"ל ולא אחר יכול להוציא וכו' ואי בדאיכא עדים איך אפשר לטעון פרעת הא עדים אומרים הוא הלוה ואי דאין מוכח מתוכו הא ביום הכתיבה הוי מוכח מתוכו כהנ"ל דבו ביום לא היה הפרעון וחזרה י"ל דאביי לא מוקי המשנה דאיכא מדים רק קמ"ל אף דאיכא ערב והטעם כמש"ל דילמא השליכו לאיבוד דאביי לא ס"ל כאן נמצא וכו' ולק"מ אמנם רבא דס"ל כאן נמצא וכו' אזלא הך חששא וצ"ל דקמ"ל ביש עדים וא"כ ליכא למימר חשש רשב"ם ולכך קאמר משום כותבין שטר ללוה וא"כ מה יועילו עדים מעולם לא היה מוכח מי הלוה ומי המלוה דכותבין שטר ורבא לא ס"ל עבחז"ל רק באקנייתא וא"ש ודוק וע"ל סימן מ"ט הנ"ל מ"ש באריכות. והנה על קושית הרמב"ן דה"ל לאתויי תיכף הך נפילה ל"ח י"ל דהתו' כתבו דבמשנה י"ל בהרשאה אך לתי' אביי דקאי על שובר ל"ל בהרשאה אפילו לדינא דרשב"ם דאף בהרשאה א"מ היינו למסקנא יכול לומר לא הייתי מעלה על דעתי שיבאו בהרשאה אבל לס"ד הלא זולת הרשאה בלא"ה א"א לגבות וא"כ איך לקחת שובר א' לשניהם אך באמת מי מכריח לאביי להך אוקומתא רק י"ל תי' הראשון לא נח ליה דמשולשים דהא שילוש לא נזכר עדיין במשנה רק י"ל דילמא איירי בדאיכא מדי שטר והא דהעלתי דלא אחר יכול להוציא דאיירי אפי' בעדים דאל"כ פשיטא י"ל דאיירי בעדים אחרי' זולת עדי שטר דלא הוי מ"מ וא"ש דמהמשנה לא יכול להוכיח די"ל בהרשאה ונמצא שובר איירי כאוקומתא קמייתא ולא במשולשים דהא עדיין לא נזכר במשנה רק בעדי שטר והא דאין אחר מוציא איירי בעדים אחרים דלא הוה מוכח מתוכו אבל השתא דאסקינן ר"א דלא בעי' מוכח מתוכו א"כ מ"ש עדי שטר ומ"ש שארי עדים ועכצ"ל כמ"ש דאין חושש לפרוע ולהניח השטר הואיל ואינו מבורר בשטר ולפ"ז ליכא לומר בעדים וצ"ל אוקומתא דאביי ול"ל בהרשאה וא"ש. ויש להבין התו' ביבמות דתי' באביי דלכך צריך ראיה משום דחייש לנפילה דרבים ומשום כך הוקשה להם באחים ולא תי' דחייש לפקדון דלא שייך טעמא כיון דשמיה כשמיה ונר' דלרש"י מפרשי כן דרש"י פי' בגיטין בשני יב"ש דהשליכו לאיבוד ולא פי' בפשוט דהא העלינו רבה גרסי' וא"כ בשלמא בשני נשים ל"ל לפקדון דשמיה כשמיה לא מפקיד דיודעת דצרתה שמה כשמה אבל בשני יב"ש שפיר י"ל לפקדון דאף דידעת דהאשה שמפקיד שמה כשמה מ"מ לא היה יודעת בעלה שמו כשם בעלה וכי זו היתה צריכה למידע הלא עדים אינו יודעי' ואתיא הגמרא שפיר וא"צ לדוחק דהשליך לאיבוד וצ"ל דרש"י ס"ל שמיה כשמיה ל"ד ומעולם לא חיישינן לפקדון דלא שכיח לפקדון דיחיד וזהו כיון דשמי' כשמי' הוה פקדון דיחיד):