אורים ותומים, תומים · סימן מ״ט, ה׳

ויש מי שאומר כו' אם יתברר הדבר כו' בכה"ג כתב דלא מצינו חולק בזה רק דרכו של מחבר אף דלא מצא חולק לכתוב בלשון הזה ע"ש ואני לא הבנתי כי לענ"ד דין זה במחלוקת שנויא דהא העדים כתבו ראובן ואמת כי טעו וה"ל לכתוב לוי על כל פנים בשטר לא נזכר רק ראובן אם כן ליכא שטרא דבעינן מוכח מתוכו והא לא מוכח מתוכו כלל והשתא בשני יב"ש דשכחו העדים לכתוב סימן והעידו על אחד שהוא הלוה האמתי דעת הרבה מחברים כמ"ש המ"מ דלא מהני דלא הוי מוכח מתוכו ואפילו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דמהני הטעם דיכולים לכתוב שטר אחר וכאן משמעות הרא"ש לא מהך טעמא דמיירי אפילו דאין במציאות שיכתבו דליתנהו כמבואר בתשובה כלל ס"ח וכמ"ש הטעם מן אחריות ט"ס ואם כן אין כאן שטר דהא לא הוי מוכח מתוכו כלל והרא"ש אפשר סבירא ליה כדעת הרמב"ן הביאו הר"ן בפ' כל הגט דאפילו לר"מ לא בעינן מוכח מתוכו ועוד הרא"ש לשיטתו דסבירא ליה ע"מ כרתי ואף בשטרות בעינן עדי מסירה רק אנן סמכינן מסתמא היו עדי מסירה כמ"ש בב"ב ואם כן לר"א לא בעינן מוכח מתוכו אבל לפי דקי"ל דאין צורך בשטרות כלל עדי מסירה וסמכינן על ע"ח בעינן מוכח מתוכו לדעת התו' ורוב מחברים ולכן יפה כתב מחבר בלשון וי"א כי דין זה יש בו מחלוקת ובאמת בתשובת הרא"ש כלל ס"ח בסופו שם היה הטעות מוכח דנכתב דראובן ורחל אשתו חייב ונודע דלא היה אשת ראובן ששמה רחל כלל ובהכי ניחא דיש לפקפק מ"ש הך טעות מטעות דלעיל ס"ס מ"ז דטעו לכתוב אלף במקום ת"ק וכן לעיל סימן מ"ג סעיף ט' בטעו לכתוב שנת נ"ח וכתבו נ"ז דלפמ"ש ניחא דכאן הוי מוכח ולעיל לא מוכח מתוך השטר ועיין מש"ל סימן מ"ג וכן מבואר ונר' בתשובת הרא"ש כלל הנ"ל דבדין ל"א שנזכר שיש טעות בממון וכדומה לא כתב רק שיכולים לכתוב שטר אחר אבל לא אותו שטר כשר ואילו בסימן ל"ב שלאחריו כתב שטר כשר והיינו דשם היה מוכח ואף שלשון הש"ע לא משמע כן האמת יורה דרכו ולזה נראה דנתכוון הרמ"א דכתב לעיל סוף סעיף ב' בהגה' וכן בשאר טעות סופר וכו' דלכאורה הוא כפל ומיותר דהא כתבו כאן המחבר ויש מי שאומר וכו' ולפמ"ש ניחא דכתב הרמ"א דמוכח שטעה אם כן ה"ל כמוכח מתוכו וכשר לכ"ע ולכך סתמו הרמ"א בלי מחלוקת: