אורים ותומים, תומים · סימן מ״ט, ג׳

ולכן תמוה וכו' תמיה זו כבר ישבו הש"ך דג"כ המחבר איירי בכה"ג בהכרת אשה במה דאין דרך צורבא מדרבנן לדקדק אך הא גופיה קשיא דהא סמוך על אשה וקרוב ואשכח טעות' ואם כן מה ענין זה לת"ח או לשאר גברי הא הם לא עשו דבר כי אם סמכו על אשה וקרוב ואם טעו לעולם חוזר ואם לא אף בת"ח לא דמה ענין טעותא דאשה וקרוב לצורבא מדרבנן דלאו אורחיה למידק הא צורבא מדרבנן לא דק כלל רק סמיך עליהם וכן שארי גברי סמכו עליהם ומה נשתנה זה מזה ולכן הרב בסמ"ע בס"ק ו' דעתו לומר דאינו נודע בברור שסמכו על אשה וקרוב רק הן אמרו שסמכו על אשה וקרוב ות"ח נאמן דסמיך על אשה וקרוב כי אין דרכו לדקדק אבל שארי ב"א הואיל ודרכן לדקדק אמרינן מסתמא לא סמכו על אשה וקרוב רק הם בעצמן ידעו ותו לא נאמנים דטעו ע"ש שהאריך וכ"כ בדרישה ומ"מ כתב דהוא דוחק דקשה דכיון דשורת הדין דמותר לסמוך על אשה וקרוב למה יהיו שארי בני אדם אינם נאמנים לומר עשינו כפי הדין ותורה לסמוך על אשה ואמת כי לפי מ"ש הנ"י ברי"ף ולפי גירס' שלו שהוא כך דההיא תברא דחתום עליו רבב"ח ואתיא ההיא איתתא לקמיה דאביי ואמרה לאו אנא הוא ואמר רבב"ח אנא נמי אמרית לאו את הוא פי' כך אמרתי לעדים שאמרו שמכירין אותך ואמרו לי סהדי מיקש הוא דקשי' ובגר לה קלא ואמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מדרבנן לאו אורחי' למידק ע"כ ופי' הנ"י הא דאמר תחלה זאת הא לאו הגדה היא והלכך כשהודה אח"כ לדבריה דהטעו נאמן והא דאמר מעיקרא לפי שאין דרך צורבא מדרבנן לדקדק בנשים עכ"ל הדברים משמע כמ"ש בש"ע אבל גם זה קשה כיון דזה לא היה בדייקתו של ת"ח אדרבא הוא צעק לאו היא רק הם אמרו דהיא היא וא"כ עדיין קשה מה יש הבדל בין צורבא מדרבנן לשארי אנשים הלא הטעות אינו מצידם רק מצד האחרים שהעידו וטעו וא"כ מה הבדל יש בין ת"ח לשארי אנשים. ולכן היה נראה לומר דצריך לומר לפי דעת רוב הפוסקים אלו שנים אומרים זו אשה פלונית וכתבו שובר ודאי אם בא ע"א ואמר דהיו טועים דאינו נאמן כמבואר בבע"ת בשער ל"ג ח"ג בסופו וא"כ כיון דנתנו חכמים נאמנות לאשה וקרוב להעיד על האיש והאשה שהם איך יכול ע"א להכחישן ולומר טעו הלא כיון שנתנו להם חז"ל נאמנות הרי הן כשנים ואיך יוכל לחזור ולומר שטעו ולכן ס"ל הטעם דלא משקרי הוא משום דיראי' לשקר פן יתוודע נבלתם ושקרתם כי יחקרו אחרים וימצאו דלא כן הוא וה"מ בע"ה דחוששי' דיחקרו אחריהם ולכן מירתתי ולא משקרי אבל בת"ח בטוחים בו שלא יחקור ואין דרכו לדקדק כלל ולכן לא מירתתי כלל ולכך אם אמר אחר כך לא היא נאמן דאין בדבר שלהם סמיכה כל כך הואיל ולא מירתת מתחילה ודברים אלו נלמדים מבעה"ת הנ"ל דכתב על האי צורבא מדרבנן דאזיל לקדש אשה לדבר ע"ה בהדיה וכו' מכל זה למדנו שת"ח שהעיד על אשה שלותה ולא הוליך עמו ע"ה אי אמרה לא הוינא ואיהו קמודה שטעה בהכרת פניה מהימן כו' שיוכל להיות שהטעהו בכך אבל אם הוליך עמו ע"ה שמדקדק בדבר והם יראים הימנו שלא להטעותו תו לא מהימני וכו' עכ"ל הרי נוטים הדברים למ"ש דלגבי ת"ח אינם יראים ואין להם כ"כ נאמנות אבל בע"ה נאמנים דמירתתי וזהו כוונת הגמרא אע"ג דכיון שהגיד וכו' והוא דסמיך עליהם וחכמים הימנום ה"ל כאילו העיד הוא ואיך יכול לחזור ולומר שטעו הא כיון שהגיד וכו' ולזה אמרו כאן דצורבא מדרבנן לאו אורחיה וכו' וא"כ לא מירתתי וא"ש וכן יש לכוון הדברים בש"ע דלצורבא מדרבנן מקבלין דלאו דרכו למידק ואם כן לא מירתת להעיד כי לא יחקרו הת"ח אחריהם וא"ש אמנם דעת הרשב"ם נר' לפרש דעל זה אמרי' בצורבא מדרבנן יש הבדל והיינו דרבה ב"ח אמר תחלה כשבאה האשה לב"ד לצעוק שלאו היא האשה שנתנה שובר אמר רבה ב"ח צדקה בדבריה ואחר כך שאמרו לו העדים שטועה ובאמת היא האשה רק מיקש קש ובגר לה קלא חזר והודה והוי בכלל כיון שהגיד שאין זו האשה לאו חוזר ומגיד לומר שהיא האשה. ולכך באינש אחריני באמת אינו נאמן לחזור ממה שאמר דלאו היא האשה רק צורבא מדרבנן לא היה מדקדק להשגיח בפרצוף פניה על בוריה ולכך בא בכחו המדומה כי לאו היא האשה היות בה שינוי קצת ע"י זקנה כמבואר שם ומכל מקום הדין מוכח מזה דיש לסמוך על הכרה באשה וקרוב דאי בעינן עדים גמורים אם כן מתחלה כשחתם רבב"ח אשובר ע"כ דהעידו לפניו עדים כשרים דהיא היא א"כ איך ס"ד ואיך עלה ברוחו לומר מתחלה דלאו היא האשה וכי נחשדו העדים לשקר וגם אטו אמירה דיליה מהני להכחיש עדים וע"כ דהיה הכרה רק ע"י קרוב ואשה אך לפי פי' זה אין מוכרח דאם סמיך אינש דעלמא על אשה וקרוב ואשתכח דלאו היא דרואה אותה ואין זה האשה דאינו נאמן לומר שקר ענו בה ובזה לא מצינו לפירשב"ם הבדל בין ת"ח לשארי גברא ומהכ"ת לומר מש"ל חילוק בין מירתת כיון דאין לו ראיה בגמרא ולפי' רשב"ם כל הבדל הוא אם אמר דלאו היא וחזר ואמר דהיא היא דצורבא מדרבנן יכול לחזור ולא שאר אינש וכן נר' דעת התו' שם ב"ב דף קס"ח ד"ה כיון דדק כפי' רשב"ם ולכן קשה לומר דמחבר השליך דברי פי' רשב"ם ותו' אחרי הדלת ונטה אחרי דברי הנ"י לכן אפשר לומר דיש לדקדק במה דקאמר והיכי דסמיך אאשה וקרוב ואשתכח טעותא למה טעותא הלא הם שאמרו לו כחשו לו ושקרו במזיד והל"ל ואשתכח שקרא. ולכן נר' דכך הכוונה דסמיך אאשה וקרוב ועל ידי הכרה זו אשתכח טעותא כי אמר מתחלה כי לאו היא האשה וששקר ענו בה ובאמת טעה כי היא היא ורוצה לחזור מדבריו וע"ז אמר דוקא לצורבא מדרבנן מקבלין דיכול לחזור אבל לא שארי אינשי וכמש"ל בדברי רשב"ם וכן נראה מדברי בעה"ת שער ל"ג ח"ג סימן ב' על הך עובדא דרבב"ח הנ"ל ושמעינן מיניה היכי דסמיך אאשה וקרוב וחזר ואשתכח טעותא דהדר ביה לצורבא מדרבנן מקבלין לגברא אחריני דאורחיה למידק לא מקבלין וכו' והרי דייק בלישנא וחזר ואשתכח טעותא והיינו כמ"ש דחזר ואמר דשקר ענו בו ואחר כך אשתכח טעותא דהדר בי' פי' דטעה ולכך החזיר לחזרתו כהנ"ל לצורבא מדרבנן מקבלין וא"ש והדברים מדוקדקים למאוד והן הן דברי ש"ע שהם לקוחים מדברי בעה"ת הנ"ל וברור שכוונה אחת להם ולדינא צ"ע איזה נראה להלכה כי נוטים הדברים כמ"ש תו' ורשב"ם אמנם הרמ"א בא"ע סימן ק"י דעתו כפי' הראשון שכתבתי שהוא דעת הנ"י וצ"ע: