יכתבו שום סימן במשנה יכתבו כהן או לוי ואם נכתב על אחד סתם יב"ש והשני כהן אם אמרינן מסתמא הואיל ולא נכתב כהן ש"מ דקאי על אידך יב"ש הישראלי או דהל"ל למכתב להדיא יב"ש הישראלי וסתם י"ל דנתכוונו להך יב"ש כהן ולא כתבו כל יחוסו בזו נסתפק ריא"ז הובא בשלטי גבורים ע"ש ומדברי רשב"ם דכתב יכתבו כהן אני יב"ש כהן לוה מיוסף ישראלי אין ראיה דבכה"ג דלוה יב"ש מחבירו יב"ש ונכתב על אחד כהן פשיטא השני הוא אותו שאינו כהן דהא ליכא רק חד כהן וע"כ מילת ישראל ברשב"ם שיגרא דלישנא בעלמא אך אין ספיקא של ריא"ז מוציא מידי ודאי גאון שמהרא"י סימן ו' בכתביו כתב ועוד אמר גאון אם המגרש ישראלי והשני כהן או לוי אין צריך לכתוב סי' אע"פ שמתוך הגט לא ניכר שום הפרש עכ"ל והרי הדבר מבואר דהואיל ולא נכתב כהן אמרינן הך ישראלי הוא ומוציאין שטר חוב עליו ולא יכול לטעון יב"ש אחר הוא דהשני כהן והיה כותבים כהן ואין לפקפק דילמא נכתב על השני והעדים לא ידעו שיש עוד יב"ש ולפיכך לא חששו לכתוב כהן דבמקום דליתנהו ב' יב"ש לא נהיגי לכתוב כהן כמ"ש מהרא"י בעצמו מהך משנה דצ"ל בהוחזקו שני יב"ש קלא אי' להו ויודעים עדים וכצ"ל בתו' כתובות דף כ"ד ד"ה אמנה וכו' ע"ש דכתבו אף דאין עדי' מדקדקים לידע אם הוא כהן או לאו ולכך א"מ משטרו' ליוחסין כשיש שני יב"ש מדקדקין ואז מעלין משטרות ליוחסין. וקשה דילמא לא ידעו שהיה שני יב"ש ואם כן סמכו על דברי הלוה והוא הערים והוא באמת ישראל ויוציאו ממון מיד השני הכהן שלא כדת וצריך לומר דקלא אית להו בהוחזקו והעדים מדקדקים היטב וכן דייק הש"ך לקמן בס"ק י"ז מהך חשש דעדים יודעים אם הוחזק אך בב"ב דף קס"ז ע"ב ד"ה וליחוש וכו' משמע אפילו הוחזקו אין עדים חוקרים כלל ואינם שמים על לב כלל אם יש עוד יב"ש או לא ע"ש בתו' מיהו יש לדחות דבזמן המשנה לא היו כותבין כהן רק בשני יב"ש כמ"ש מהרא"י בעצמו סימן ו' וסימן י' ע"ש ואם כן בממ"נ אילו לא ידעו משני יב"ש לא היו כותבין כלל כהן משא"כ בהא דאין מעלין משטרות ליוחסין הוא בזמן אמוראים דנהגו לכתוב בכל דוכתי כהן אמרינן דכתבו כן באקראי כמ"ש מהרא"י בסימן הנ"ל אך מכל מקום לשון התו' אי' מורה על זה דהל"ל בזמן אמוראי' לא היה מועיל סימן כהן בשני יב"ש כמ"ש דדילמא לא ידעו מב' יב"ש אלא ש"מ דקלא אי' ליה ונכון:
אורים ותומים, תומים · סימן מ״ט, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Urim veTumim, Warsaw 1881, Vol 1
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך אורים ותומים, תומים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
