אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, ד׳

קיום שטרות דרבנן הש"ך בס"ק ט' האריך אם הלוה טוען להדיא מזויף אם הוי קיום דרבנן או דאורייתא והאריך הש"ך בראיות רבות מתו' כתובות ורש"י ורשב"ם דמכל מקום לא הוי רק קיום דרבנן והשיג על הרמ"א דכתב בא"ע סי' מ"ב מצא כתוב בשטר פלוני קידש את פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שלא נתקיים אין לחוש לקידושין עכ"ל דהא ד"ת אין צריך קיום ואם כן הרי כאן קדושין של תורה. והנה נעלם מעיני הש"ך וכן מן הרשד"ם בא"ע סי' א' ומהר"י טייציאק הובאו דבריהם במהרי' אדרבי סי' קפ"ו מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין והביאו הש"ע סי' קמ"א סי"ג דשליח שהביא בארץ ישראל הגט דלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובא הבעל וערער דהגט מזויף ולא נתקיים הרי אינה מגורשת ותצא והולד ממזר וזהו מבואר בטוען מזויף ד"ת אינו גט כמ"ש דאין מגורשת והולד ממזר ודאי לפי דברי הש"ך אינו אלא ממזר דרבנן ולא הוי אומר דאינה מגורשת. וכבר עמד בזה הרב בית שמואל שם ע"ש. ואמת כי סוגיא דריש גיטין דפרכינן לרבא דאמר שאין עדים מצוין לקיימו ליבעי תרי ומשני בדין דבקיום שערות נמי לא צריך דאמר ר"ל עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונא הקילו קשיא לי' כי קשה הא כל טיבו של אמירה הוא דאם יבא הבעל ויערער דמזויף הוא דבלי ערעור הא מכשירין כמו בא"י ואם כן הא ד"ת צריך קיום וכן אמרו שם להדיא דאי אתא בעל ויערער פסיל לי' ומשני דמעיקרא מידק דייק ומשמע דלא על סברא זו לבד סמכינן דאם כן למה לנו הך דר"ל אלא דצריך צירוף הך דר"ל והך סברא דמידק דייק וקשה הא באתא בעל ומערער ד"ת צריך קיום ולכן היה נראה דהעיקר כמ"ש המ"מ בפ"ז מהלכ' גירושין שם. הלכה ב' דלכך הוי ודאי ממזר דהעמד אשה על חזקתה דאעפ"י שקיום שטרות דרבנן הכח שהבעל מערער וטוען ברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת בזה הדבר אמרינן העמד אשה על חזקתה הרי די"ל דס"ל דוקא כשאין כאן מי שמכחישו דהאשה אינה יודעת דבר אבל שם אע"פ שהאשה אינה יודעת מכל מקום השליח שהביא גט ואמר בפ"נ ונחתם הרי הוא דמכחישו וכיון דיש כאן הכחשה הדר הדבר לחזקתו דאמרינן ד"ת לא בעי קיום רק מדרבנן וא"ש ובזו היה מנוצלי' כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו הך דינא מ"ש הרמב"ם ומחבר בגט כי כאן בח"מ איירי דהמלוה מכחישו וטוען כי אין השטר מזויף ואם כן חזר הדבר דהוי קיום דרבנן. וכן עשיתי סמוכים לזה מדברי פירש"י בגיטין דף ה' דמוקמינן לרבה הא דתנן המביא גט בח"ל וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ דנתחרש דיתקיים בחותמיו הא אין בקיאין לשמה ומשני לאחר שלמדו ופירש"י דבס"ד ה"א הך שינויא אפילו אי אמרינן דרבה לית ליה דרבא ע"ש בתו' ד"ה אי הכי וכו' ע"ש וקשה אם כן למה צריך קיום בחותמים הא למדו ובקיאים לשמה ועדים מצוין לקיימו לית ליה אך לפי הנ"ל ניחא די"ל הא דרבה לא ס"ל דרבא משום דס"ל לא חששו רק לדבר דאם יערער הבעל הוי חשש פיסול של תורה כהך דאין בקיאין לשמה אבל בקיום דאף דיערער הבעל מזייף הוא אינו נאמן ד"ת רק מדרבנן ס"ל לרבה לא חשו לכך רק קשה הא כשהבעל יערער ואין מכחישו מהתורה בעי קיום רק הרי כאן שליח המביא גט דבלי ספק יכחישו דהוא נתן לו ואם כן ודאי דאינו מזויף דאין עשוי לקלקלו בידי שמים ולהא דילמא ימות או ילך לו השליח ס"ל לרש"י לא חיישינן כמ"ש רש"י בגיטין דף ב' ע"ב גבי דאתויה בי תרי וע"ש בתו' מה שכתב על רש"י ולכך ס"ל לרבה לא חששו לערער הבעל במזויף וה"מ כשהשליח יכול להכחישו אבל אם השליח נתחרש. דא"י להכחישו והוא בח"ל דאין עדים מצוים לקיים פשיטא דיש לחוש לערעורו של בעל מזויף ואין מי שיכחישו והרי הוא פסול ד"ת ולכך אף רבה מודה דחששו ולכך בעינן דיתקיים בחותמיו להשטר מערערו של בעל וא"ש. אך עם כל זה לא טען הש"ך כלום על דברי רמ"א א"ע סי' מ"ב הנ"ל דלא נזכר בדברי רמ"א דהמקדש טוען שקידש אותה רק סתם נמצא שטר קידושין והמקדש אינו בפנינו והיא טוענת מזויף פשיטא כיון דאין כאן הכחשה לאשה לכ"ע הוי קיום ד"ת וכל זמן שלא נתקיים אוקמינן אשה בחזקת פנוי' כמו בגט דאמרינן בחזקת א"א. וכל זה היה נראה לכאורה אך מדברי הרמב"ם פרק י"ב הלכה ג' מהלכ' גירושין דכתב בעל שאמר על גט מזויף והיא מכחישתו אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה נפשה מכהונה שהרי פוסלת עצמה בהודא' פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור עכ"ל והדבר מבואר דמהתורה אין גט כלל עד שהוצרך טעם לפיסול מכהונה משום דשויה נפשיה חד"א דאל"כ פשיטא דהרי הוא מגורשת ד"ת והכהן לוקה עליה משום לאו דגרושה וכאן הרי היא מכחישתו ומ"מ נאמן לומר דמזויף וזהו שלא כמ"ש לעיל בכונת המ"מ וצ"ל דמה שכתב המ"מ דהיא אינה מכחישתו לרווחא דמילתא כתבו דגם היא אינה מכחישתו אבל מודה אף מכחישתו מ"מ ד"ת בעי קיום וצ"ל הא דאמרינן גבי גט ד"ת א"צ קיום היינו בצירוף שני סברות חזקה דלא חציף אינש לזייף וגם שליח מידק דייק כדאמרינן בגמ' זהו דמשוי' ליה דבכה"ג אף ד"ת א"צ קיום או די"ל דבלא"ה יש להבין למה ודאי הגט בטל אולי ימצאו עדים לקיימו רק צ"ל דאיירי דטרחו למצוא עדים חפשו ולא מצאו ועיין בא"ע סי' קמ"א סל"ג ובב"ש ס"ק מ"ה ע"ש מ"ש בשם המ"מ וזהו בא"י דעדים מצוין לקיימו אם כן כשאין כאן עדים איתרע והרי זה בחזקת מזויף אבל בח"ל דאין עדים מצוין לקיימו אין כאן ריעותא דלא מצאו עדי קיום דהא המקום גורם דאין מצוים לקיימו ולכך אוקמינן בחזקתו ואמרינן דלא זייף וצ"ע. והנה הרב בית שמואל ביקש לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בלא"ה גט בעדי חתימה לאו ד"ת דה"ל מפי כתבם רק חכמים קבעו לגט וכל המקדש וכו' ולכך כל שאינו מקוים כתקנת חז"ל הן אמרו והן אמרו וחזר הגט להיות כשל ד"ת ודבר זה דחוק בתכליתו כי הדבר מבואר דודאי גט לכ"ע כשר ד"ת ועיין מש"ל בסי' כ"ח באריכות ולדבריו אם כן מה צורך חיפוי זמן לבת אחותו יגרש אותה בגט בע"ח דכשר לדעת הרמב"ם בלי ע"מ ואם כן הקדושין בטלי למפרע דכל המקדש אדעתה דרבנן וכו' ועוד אם יאמר כן ברמב"ם מה יאמר בטור דלא ס"ל בח"מ כרמב"ם דשטרות אין להם הכשר ד"ת ויחיד הוא הרמב"ם בדבר זה ומכל מקום העתיק דינים הנ"ל בא"ע סי' קמ"ב וסי' קנ"ג בלשון הרמב"ם בלי שינוי ולא הזכיר חולק כלל. ולעומת זה הטור והרא"ש דפי' בהא דאמרינן דאפילו עומד וצווח מקיימין השטר שלא בפני בע"ד הטעם משום דקיים שטרות דרבנן משמע אפילו עומד וצווח מזויף דאל"כ מה צווח על הקיום ומכל מקום ס"ל דרבנן והרי הדברים נראים כסותרים. ולכן היה נראה לומר דיש חילוק בין ד"מ לדיני גיטין וקדושין דבד"מ עדות בידיעה שלא בראי' מהני מפני דלא איברי סהדי אלא לשקרא אבל בקדושין לא מהני כמבואר בש"ע א"ע סי' מ"ב ס"ד דאפילו ידעו ודאי שנתן לה טבעת קידושין רק לא ראו הנתינה להדיא לא הוו קידושין דשם לא תלי' בקישט הדבר דהא אפילו שניהם מודים לא מהני וגזרת הכתוב אין דבר שבערוה פחות משנים (ועיין שם ב"ש ס"ק מ"ב וכמש"ל סי' צ' בדברי הרמ"ה) וא"כ י"ל אף זהו כמוהו ודאי חזקה לא חציף אינש לזייף ואם כן אומדנא דמוכח דודאי האמת רק הוא משקר וטען מזויף ולכך בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא הרי זה ד"ת עדות גמור והרי זה כמו עדות בידיעה שלא בראי' דכשר בד"מ משום דעכ"פ הדבר אמת ואף זה כמוהו אבל בעדות נשים דלא מהני אם הוא אמת רק צריך עדות ואם כן כשטוען מזויף אין כאן עדות דאיך נימא דהוא עדות מה שלא נתקיים והוא טוען מזויף ואין כחן בכלל דבר שבערוה דבעי שנים דהא העדות צריך להיות מבורר וכאן אין בירור דהא צווח מזויף ונראה דראיה שלהם לחלק מהך דאמרינן ריש גיטין הואיל ד"ת עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרו וכו' הקלו רבנן בעגונא וכו' ופריך הגמ' האי חומרא קולא דאי אתא בעל ומערער פסל ליה לגט וכבר נתקשו התו' והרשב"א בהבנתו דמה פסול יש כאן הלא קיום שטרות דרבנן ובעגונא הקלו רבנן לסמוך על ע"א וע"ש שנכנסו בדוחק לעז בעלמא אבל הרמב"ם וטור לא ס"ל רק ס"ל דס"ד בגמ' דכיון דאתא בעל וטוען מזויף הרי כאן בחזקת מזויף מהתורה עד שהגט בטל ואם כן איך יהיה ע"א נאמן ולא הימנ' רק במילתא דרבנן כדאמרינן שם אבל לא במילתא של תורה וס"ד דכל טיבו של האומר בפ"נ דהוי ע"א דכל כמה דלא אתא בעל אמרינן מסתמא האמת אתו דשלחו הבעל ואם כן אינו מזויף ומהכ"ת יבא בעל ויערער שלא נחשד דיטעון שקר אבל בבא וצועק מזויף הוא פסול ד"ת מהכ"ת יבא עד אחד להכשירו ואין ע"א נאמן באתחזק איסור של תורה ומשני הגמ' דכאן יש עוד חזקה דנותן לה בפני שנים מעיקרא מידק דייק וכו' ולכך הימניהו רבנן או דבצירוף הני תרי חזקה תו ליכא ביטול ד"ת וכמש"ל או דבכה"ג אלמוהו רבנן לתקנתם והאמינו לשליח אף דעקרהו ד"ת כדמצינו בכמה דוכתין ואם כן מוכח מזה דאם טוען מזויף דד"ת צריך קיום ואלו בב"ק איתא אפילו עומד וצווח אמרינן דמקיים משום דקיום דרבנן וש"מ לחלק בין הנ"ל בין מילתא דממון למילתא דאסורא וערוה. ולפ"ז דברי רמ"א בא"ע סי' מ"ב נכונים דלא הוי דבר שבערוה כהנ"ל אך מכל מקום צריך עיון להקל כי לפי משמעות התו' והרשב"א אפילו בכה"ג הוי דרבנן כמ"ש התו' בריש גיטין וצ"ע ומכל מקום לענין ממון לכ"ע הוי דרבנן. אבל אם עדים עצמם החותמים על השטר אמרו אין כת"י הוא זה אם ד"ת צריך קיום או לא בזו האריך מהרי"ק בשרש ע"ד לומר דגם בזה מתורה אין נאמנים וכל ראיה מן ירושלמי וגמ' אין בו ממש לומר דאין נאמנים ד"ת זולת הראיה דהביא מהך דשביעית דצריך על הא דאמר ר"י דעדים יכולים לומר דשטר מוקדם הוא ולא כן תניא רשב"ל עדים החתומים וכו' ומשני תמן אמרו בשלא חתמנו הכא אמרו על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ודייק מהרי"ק דע"כ איירי באין כת"י יוצא ממ"א דאל"כ לישני מילתא דר"י איירי באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז הוכחה הרבה הרב מהרי"ט בספר מהר"י אדרבי ומהרשד"ם להשיב ועיין בס' בני שמואל ואני לא ידעתי דודאי הוכחה זו יש לדחות בכמה אנפי אבל איך שמו אחר הדלת זכרון מחלוקת חכמי קדם הרז"ה והרמב"ן ורשב"א במה איירי הך דירושלמי אי נאמנים לומר מוקדם בכת"י יוצא ממ"א או לא ועיין לעיל בסי' מ"ג מ"ש בזה באריכות ואם כן לשיטת רמב"ן וסיעתו ע"כ הא דקאמרי ר"י דעדים מודיעים היינו באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז פריך מר"ל והיינו כמש"ל בסי' מ"ג וכמ"ש מדברי נ"י דהקושי' לר"מ דס"ל דאין נאמנים לפוסלו וע"ז משני תמן כשאמרו לא חתמנו כלל הרי דאין נאמני' לומר לא חתמנו. ולכן לא הבנתי כל דבריהם כי פשיטא לדעת רוב מחברים הך ירושלמי איירי באין כת"י יוצא ממ"א ומה הביאו ראיה מן הר"ש שהוא ס"ל בשיטת הרז"ה דאיירי בכת"י יוצא ממ"א אבל איך נימא לשיטת הרמב"ן. איברא נכון תי' ר' אביגדור הכהן דמה שאמר בירושלמי לא חתמנו פי' אנוסים היינו וכדומה אבל לא שמכחישים חתם ידם בטענת מזויף ומה שטען עליו מהרי"ק מי מכריחך לפי' זה. לא הבנתי דעכצ"ל כן דהא הירושלמי פריך לדינא דידן ולא לד"ת דפריך על מוקדם למה יהיה עדים נאמנים ולא כן תנן ר"ל וכו' וצ"ל ומה קושי' אמת ד"ת דלא בעי קיום אין להם מגו וא"נ אבל דין דמוקדם לדידן ויש להם מגו ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דלר' מאיר פריך דסבירא ליה אינם נאמנים וקשה א"כ מה משני תמן כשאמרו לא חתמנו וכי ס"ל לר"מ מדרבנן באמרם לא חתמנו ואינו מקוי' דאין נאמן בהא ליכא למ"ד ולר"מ אמר דלא מיהמני במגו אבל מודה באמרם לא חתמנו דבתר דתקנו רבנן קיום נאמנים. ועכצ"ל באמת דכוונתו לר"מ תמן באמרם לא חתמנו פי' אנוסי' היינו וכו' וס"ל לר"מ א"נ אבל במוקדם נאמנים כמש"ל בסי' מ"ג ותימא על מהרי"ק (או חכם קדמון בענ תשובה ההוא כמ"ש הש"ך והאמת אתו) דהביא ראיה דר"ש בפי' משנה פי' לא חתמנו דברים כהווייתן לא חתמנו כלל דאיך הרכיב הדיעות דהר"ש דמוקי לכל דברי ירושלמי בכת"י יוצא ממ"א שפיר מפרש דלא חתמנו כלל ג"כ אין נאמנים אם כת"י יוצא ממ"א אבל לפי' הרמב"ן ע"כ הפי' דאמרו לא חתמנו כדין כי אנוסי' וכדומה היינו דאל"כ וודאי דנאמני' לדידן ומה נ"מ בד"ת הלא המשנה דמוקדם פסול נשני' לדידן דתקנו רבנן קיום. אך מן תו' בפ"ב דכתוב' דס"ל דלכך ס"ל לר"מ דאפילו עדים אין להם מגו משום מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רש"י ור"י נתנו טעם דלכך א"צ לקיימו משום דאף דטען מזויף הוי דרבנן וא"כ מוכח לכאורה אף בעדים אמרינן דאי טענו מזויף אינו נאמנים ד"ת דאל"כ מ"ט לא אמרינן בעדים דיש להם מגו דמזויף דהא אצלם צריך קיום ד"ת ולכאורה תמה על הש"ך שהביא ראי' מהך תו' דאי טען הלוה מזויף דאינו נאמן ד"ת והסכים בעדים דנאמן ד"ת וא"כ הקושי' הנ"ל במקומו דלמה לית להו מגו. ועיינתי בתו' וראיתי שיש לכוון דבריו הנ"ל בתו' דכתבו ד"ה מודה בשטר כו' הטעם די"ל שירא פן יכחישו ובמקום אחר פירש"י משום קיום שטרות דרבנן וכו' וכן נראה לר"י וכו' והדבר צריך ביאור דכלל התו' שני תירוצים כאחד דאי הטעם משום דמירתת א"צ לטעם הואיל והוא דרבנן וכן להיפוך ואם באמת הן שני תירוצים בתו' הל"ל אי נמי או ועוד נר' וגם כיון דלתי' השני הסכים ר"י מה צורך לתי' ראשון. ולכן נראה דהא העלו התו' דמגו דבי תרי לא אמרינן אך הא דנאמנים במגו בשאין כת"י יוצא ממ"א היינו מגו דאי בעי שתקי ופי' הר"ש בס' הכריתות בדיני מגו דאין שניהם מכוונים דעתם אבל לשתוק שניהם מכוונים ואולם הש"ך לקמן בדיני מגו כתב דא"צ לזה דכי אמרינן מגו דבי תרי לא אמרינן היינו כשאחד צריך לעדות חבירו אבל במגו דמזויף הא כל אחד יכול לומר חתם ידי מזייף ובטל השטר וכ"כ הנ"י בפ' חזקת בשם ר"י הזקן (ועי' מש"ל בסי' זה ובדיני מגו סי' פ"ב) והנה נ"מ יש בין הנך ב' סברות הוא דלפי הטעם הר"ש דכל הטעם דלשתוק מכוונים עדותן א"כ מה מגו יש להם דיאמרו מזויף הא הוי מגו בי תרי וצ"ל מגו לשתוק דשתקי ואי שתקי א"כ אין צריך קיום ד"ת דהא לא טעני מזויף וד"ת א"צ קיום רק מדרבנן בעינן קיום וא"כ לא הוי מגו כמ"ש התו' דכיון דד"ת א"צ קיום אבל לפי' הש"ך אף בזו יש לכל אחד מגו לטעון על חתימתו מזויף וא"כ כיון דטוען הוא מזויף צריך קיום ד"ת דמ"ש דב' טועני' על חתימתן מזויף או אחד טוען על חתימתו מזויף וא"כ שפיר י"ל מגו דמזויף דהא בעינן בטוען כן ד"ת קיום. והנה כמו כן לפי תי' התו' דירא דיכחישהו העדים ודאי אם בניהם אומרים לא חתמנו לא שייך מירתתי אם יהיו מוכחשי' דמה בכך מה חזית דהם אומרים אמת או אלו תרי כמאה ואיך אפשר דיבאו לידי הכחשה ובפרט אם שותקים לא שייך זו אך אם עד אחד טוען מזויף שפיר יכול לבא לידי הכחשה בבוא שנים ויעידו דחתום ושפיר י"ל דמירתת וא"כ א"ש דברי תו' ושני תי' צריכין בממ"נ מה מגו יש להם אם המגו דישתקו שניהם וא"כ ליכא כאן חשש מירתת דהא שתקי וגם בשנים לא שייך הכחשה דתרי כמאה א"כ תי' רש"י נכון דבשתקי ד"ת א"צ קיום וא"כ לא שייך מגו כמ"ש רשי' ואי נימא דיכול לטעון מזויף וא"כ ד"ת צריך קיום כמ"ש ומ"מ לא הוי מגו דבי תרי דיכול לטעון על חתימתו לבד כמ"ש וא"כ יש להם מגו דמזויף לעומת זה יש להם ריעות' דמירתתי דיבאו עדים ויכחישהו וא"כ יש כאן שני סברות ושניהם צריכין ודברי התו' ברורים ומדויקים היטב. וא"כ מוכח מתוך התו' כמ"ש דבטוענים העדים מזויף ד"ת בעי קיום וכן מסתבר דשני' האומרי' לא חתמנו וכי לא יהיה נאמני' הא אין נוגעי' בעדותן כלל וא"כ אין לך דבר שאינם יכולים להעיד ומה בכך דהחזקה דלא חציף אינש לזייף אף חזקה על כל איש ישראלי דאינו מחלל שבת ועובד ע"ז ואם שני' מעידים כן נאמנים ד"ת ומה שנא עדות זה מעדות זה ופשיטא דנאמנים וכן העלו ממש רוב המחברי' ודברי מהרי"ק יחיד הן: