אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, ל״ד

ויש מי שמכשיר הם יש אומרים דלעיל דסבירא להו דאין להניח שריטות בין עדים לקיום וכבר טענו האחרונים הש"ך ות"ח וב"ח וכדומה טענות רבות מה טעם יש בדבר דנימא דסבירא ליה ר"י פליג וזה דוחק דנימא הב"ד כותבים על טיוטא כמ"ש הש"ך וכמ"ש בס"ק ל"ב אבל נר' טעם אחר מה דפליג ר' יוחנן ארב לשיטתם דזה תלי בזה אם היו חכמים מתקני' בתקון שטרות להניח פנוי בין עדים לקיום ולשרוט מקום הפנוי בשריטות לעומת זה היה חכמים צריכים לתקן קיום על הנייר ושטר על מחק פסול מחשש הנ"ל דכתב הרמב"ם אבל אם היו מתקני' דאין להניח פנוי אפי' בשריטות א"כ לעומת זה שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר כשר כמש"ל דאין כאן עוד חששא כלל ואם כן בזו נחלקו רב סבירא ליה הואיל ואין דרך דיינים לצמצם תיכף סמוך לעדים וכמש"ל בשם התוספות ורשב"ם דסבירא ליה לרב דש"א בלא"ה כשר דאין דרך לצמצם כמו בעדים ולכך תקנו חכמים להכשיר בשריטות ולפסול שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר. אמנם ר' יוחנן סבירא ליה הואיל ששכיח לסופרים ניירות מחוקי' כמ"ש התוספות שם ד"ה גופא כו' חסו חכמים על תקנת סופרים והכשירו שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר ופוסל מבלי להניח חלק בין קיום לעדים אפילו בשריטות כי סבירא ליכ לר"י דאפשר לדיינים לצמצם חתימתן כמ"ש דאפי' ש"א יכולים לצמצם וא"כ הך תקנה עדיפא ובזו נחלקו רב ור' יוחנן וקי"ל כר"י דמסתבר טעמי' ולכך פסקו דבזו פסול בשריט' בהך כשר וא"ש ולק"מ מכל הטענות וקושי' שהקשו עליו ודוק ובהכי ניחא דלפי הנראה סבירא ליה לרשב"ם דלרב בשטר בש"א אין למידין מקיום ולר"י למידין ואם כן רב ור"י בהא פליגי וקשה אם כן מנ"ל לרשב"ם דר"י פליג וס"ל דלא מועיל טיוטא וכי נימא בתרתי פליגי אבל לפמ"ש ניחא דחדא בחברת' שייך הואיל דס"ל דלמידין אם כן פשיטא פליג אטיוטא דקשה קושי' התוספות ומש"ל לא קאי דכיון דלמידין בשטר ועדים בש"א מקיום וחדא בחברת' מישך שייכי ודוק. והנה בדרישה הביא בשם מהרש"ל תי' על הרמב"ם וטור דסב רא ליה כתי' התוספות ע"ק לדידי' מי ניחא די"ל דירא דיהיה ניכרי' האותיות ואף שכתבו התוספות דלמסקנא לא קאי היינו לרב ע"ש ודבריו תמוהים לכאורה מ"ש רב ומ"ש ר"י ועוד הא אנן פסקינן כן דשטר על הנייר ועדים על מחק צריך לכתוב אנחנו כו' דאולי מוחק ואם הכל ע"מ צריך למחוק בפ"ע דילמא מחק ב"פ ושטר על מחק ועדים על הנייר פסול ודי"ל דבלא"ה למה הוכיחו התוספות דלא קאי מהך וא"ת מוחק וחוזר ומוחק ולא מהך דשטר על מחק ועדים על הנייר דפסול וגם קשה לדידיה מי ניחא דנ"ל תי' התוספות דיוכרו אותיות אם כן הך ברייתא שטר על מחק ועדים על נייר דפסול קשי' ליה וכמו דפרכינן מהך ברייתא לרב לכן נראה דהא התוספות כתבו דלכך תקנו שטר ועדים על מחק כשר דשכיח דסופרים כותבים טופסי ומוחקי' וקשה א"כ איך כתבו התוספות דירא דיוכרו האותיות מה בכך כך ראוי להיות שיוכרו האותיות כי זהו טיבו של מחק שמחק טופס שטרי כמ"ש התוספות וצריך לומר כי אמרו כשהן מוחקים בכתב יד עדים שהם גסי הכתיבה ואין הכתיבה כמו סופרים לפי זה אם אותיות מכתב סופר ניכרי' במחק לית לן בי' כמ"ש כי הסופר מחק טופסים אבל אם אותיות כתב עדים שהם יותר ניכרי' לרב גסותן זהו איתרע שהרי לפניך שכבר הועד עדים ונגמר השטר ולפי זה לק"מ בשלמא כאן בקיום דהחשש דימחוק שטר ועדים בזו שפיר י"ל דיוכרו אותיות העדים ויתברר הזיוף אבל לקמן בשטר על מחק וכו' דכל החשש בזיוף על מחק בשטר ולא בעדים לא שייך דיוכרו אותיות דכך טיבו של סופרים כמ"ש התו'. ולכך לא כתבו התו' ראיה מהך דשטר על מחק וכו' דשם רק אותיות הסופר אבל מן מוחק וחוזר ומוחק הביאו ראי' דסבירא ליה בשלמא כד אסיק דכתב נחנו סהדי אם כן קשה קושי' התו' נימא להיפוך וצריך לומר דהסופרים מוחקים טופסי שטר אבל בסלקא דעתך באמרו וא"ת מוחק וחוזר ומוחק עדיין לא ידע מזה וא"צ לתי' התוספות אם כן מה קושי' נימא דאין עדים חותמים עד שיומחק בפניהם מהנייר ולא מטופסי' ואם כן ל"ל חוזר ומוחק דאותיות יהיו ניכרי' ועכצ"ל דלא קאי הך סברא וסבירא ליה למהרש"ל מנלן דלא קאי וצריך לומר דקשי' רב דמחליט כל שטר ועדים ע"מ דלא יועיל אשרתא הואיל ואשרתא מרחיקי' איפכא ה"ל לפסול שלא יהיה מרוחק כמו בעדים לשטר ולעומת זה להכשיר אשרתא בשטר עדים ע"מ וע"כ צ"ל דבלי חשש הרחק' אשרת' יש חשש דאולי היה על הנייר וכו' וש"מ דלא סבירא ליה הך סברא דיוכרו אותיות ושפיר פריך אך י"ל לכך לא תקנו איפכא דשטר ועדים בשיטה אחת על מחק בזה א"א להכשיר אשרת' דכולי האי אי אפשר להחליט לדיינים שלא ירחיקו שורה אחת ויצמצמו יותר מעדי' וא"כ אין לחלוק בין שטר לשטר כמ"ש הרשב"ם אך זהו אנו לרב דסבירא ליה בלא"ה אפילו על נייר שטר בש"א אין מועיל אשרת' כמש"ל וכ"כ מהרש"א אבל לר' יוחנן שפיר י"ל כן וא"ש דלפי דקי"ל כר"י א"כ י"ל דלכך לא תקנו מבלי להרחיק דעדיין יש חשש בש"א ולא פלוג אבל לעולם מירתת דיוכרו כתב עדי' וא"ש ואף כי בתו' הוא פלפול רחוק אבל בלא"ה ברמב"ם הוא סברא פשוטה לחלק בין הכרת כתב סופר לכתב עדים ולק"מ. איברא בגוף הדבר אני נבוך כיון דקי"ל כרבינו יונה דאף דשטר יכול לזייף הוי שטר דלא יכול לטעון להד"ם וצ"ל לא הוי בגדר מפי כתבם דעדיין תורת שטר עליו ומועיל להעיד על עצמותו של דבר אם כן בקיום נמי אם הרחיקו מה בכך דהוא יכול לזייף מכל מקום גוף הדבר אמת ולזה מהני כמו בשטר לענין הלואה ואם כן הרי שטר מקוים ובאמת בגמרא הייתי אומר דכך באמת דהא דוחק דרב קאמר סתמא בין עדים לאשרת' יהיה כוונתו לאחר שטייטהו דכגון דא ה"ל לפרש והוא עיקר כשרותי אלא ודאי דר"י קאמר לכך מועיל ותורת שטר עליו דיכול למלאות בקרובי' וזהו לא שייך בין עדים לאשרת' דאם חתמו לבסוף פסולים וא"כ בס"ד שפיר פריך דיפסול דהא אין כאן תקנה וע"ז משני דיש תקנה בטיוט וא"כ אף בלי טייט חזר לכשרותו בגוף הדבר ושפיר קאמר רב סתם אבל הפוסקים דבעינן דוקא טיוט קשה ובחדושי אמרתי דתלי' במודה בשטר שכתבו וכו' ואין כאן מקומו אבל הקושי' צ"ע ואולי י"ל חז"ל פסלוהו דבר שיוכל לזייף רק בשטר אמרינן דמ"מ כשר לענין להד"ם הואיל ויש תקנה במילוי ול"ל אם כן לעולם לא ימלא בקרובי' ומה הועילו חכמים בתקנתם ז"א דהא יצטרך לבל יטעון פרעתי ויגבה מלקוח' אבל כאן באשרת' אם יועיל לקיום בשלא טייט אם כן לעולם לא יטייט ומה הועילו חכמים בתקנתם לבל יהיה דבר שיוכל לזייף וצ"ע ודוק: