אורים ותומים, תומים · סימן מ״ו, כ״ד

ובלבד שיכתבו וכו' הש"ך כתב על הרמ"פ בס"ק ר"א דעירב הדברים דהך וי"א הוא דעת הרשב"א דמכשיר העדים של קיום הקרובים אם כן מה צורך להזכיר שמם הלא בכל גוני כשרים ונראה דרמ"א סבירא ליה אם נתכוון המחבר לדעת רשב"א כבר נאמר לעיל דעתו בסעיף הקודם וכפל הדברים ל"ל אלא סבירא ליה דכל אלו הדעות הם להך דעה קמייתא דפוסלים בעדי קיום הקרובים והיינו דריטב"א הקשה איך יחתמו מה דלא קראו אולי העדים קרובים ותי' דלאו דוקא דא"צ לקרות כלל אלא שם הלוה והמלוה צריכין לדעת אי נמי שיכתבו בקיום שמות העדים וסבירא ליה לרמ"א דהנך ב' תי' בזה חולקים דלדיעה קמייתא לא מהני דיכתבו שם העידי קיום דאולי משתלו דסתם קיום א"צ לכתוב ועוד עכ"פ איכא זילותא לב"ד דקיימו שטר ע"י קרובים משא"כ כשקראו הרי אין כאן בית מיחש ולתי' השני סבירא ליה דלא חששו דכיון דפורטי' השמות ולא דקדקו כ"כ בקיום וסבירא ליה לרמ"א דזהו מ"ש המחבר ב' דיעות הן ב' תי' של ריטב"א וכמ"ש ודברי הרמ"א ברורים ונכונים ואין לדקדק לפי זה דחיישינן דלמא היה עדי קיום קרובים אם כן שטרי מאוחרין אמאי כשרין דלמא קרובים הם בשעת החתימה ואח"כ יתרחקו וא"כ בשעת זמן השטר שהוא מאוחר באמת השטר כשר דהא כבר נתרחקו ובאמת בזמן שהעידו היו פסולים והשטר חספא בעלמא ועכצ"ל דלא חיישינן דיעידו הקרובים כן דלא נחשדו הקרובים להעיד כיון דהתורה פסלן א"כ אף בקיום לא ניחש שיבואו הקרובים ויעידו בקיום השטר וצ"ל בשלמא בשטר להעיד שקר לא נחשדו הקרובים להעיד רק גזרת המלך ההוא ואם כן דהלואה היה אמת מלוה גופי' לא שביק לחתום קרובים דמידק דייק כדאמרינן להדיא בפ"ב דכתובות מלוה גופי' דייק ואינו מניח לכתוב קטנים או פסולים אבל בקיום שכבר הלוה ויש לו שטר ואינו מוצא כשרים לקיים ע"כ לוקח פסולים דמה מפסיד זולתן אין לו קיום כנל וחולי לא ירגישו בקורבתם ומה נ"מ ליה ולכך חיישינן אולי הם קרובים וצריך להזכיר שמם אך לפי זה יצא לנו דין דשטר קיום מאוחר פסול דמה בכך שמזכירים שמם דלמא היו אז קרובים ובין כך נתרחקו ומזמן הקיום הם כשרים ובאמת בעת הנדה לב"ד היו קרובים ודוחק לומר דנתרחקו אי אתה מוצא אלא במיתה או גירושין להאי לא חיישינן דלא שכיח דכמה דברים דלא שכיחי דחשו חז"ל ומחברים בשטרי מוקדם ומאוחרים: